חוטים- פרק ראשון/הקדמה (הרשמה מצומצמת ברציתי להוסיף)

"הגורל נמצא לרוב מעבר לפינה. כמו גנב, זונה או מוכר כרטיסי הגרלה- שהם שלושת הגילויים הנפוצים ביותר שלו. אולם ביקורי-בית הוא לא עושה. תריך ללכת לחפש אותו."
-קרלוס רואיס סאפון (צלה של הרוח)

טלי, ישראל, 15:36
טלי הביטה שוב בתמונת המסך של הטלפון שלה לפני שסגרה אותו, התמונה הישנה שצילמה עם אחותה דפנה רגעים לפני שנפרדה ממנה והיא עלתה לאוטובוס ביום גיוסה. היא החליטה לדחות את השיחה שהייתה צריכה לעשות לדפנה כדי לשאול לשלומה עד שתעבור את מעבר החציה ותגיעה למכונית שלה, היא לא דיברה עם דפנה מאז שהלכה לקורס הקצינים שלה. לטענתה דפנה באמת לא הייתה זקוקה לתזכורת שטלי היא היחידה שנשארה לה, אך בכל זאת כדי לצאת באיזושהי צורה אחות טובה ודואגת היא הייתה צריכה לדאוג לכל בעיה של דפנה. טלי הביטה לשני צידי הכביש לפני שחצתה אותו בריצה ודילגה לעבר המדרכה והמכונית שלה שחנתה רק צעדים ספורים משם, היא אספה את שיערה האדום שצבעה רק לפני כמה ימים לקוקו ושמחה על כך שהשיער הקצר שלה היה סוף סוף מספיק ארוך כדי שלא תצטרך לאסוף חלקים ממנו עם כמו סיכות נכבדת.
"רק שלא יהיה ממש חם באוטו, אין לי כוח להזיע יותר ממה שכבר הזעתי בחום הזה." חשבה לעצמה כשהוציאה את המפתחות שלה מתיק הצד השחור שלה ופתחה את המכונית שלה בצפצוף רועש.

מארק, ספרד, 14:36
איך שמארק יצא משדה התעופה שהיה בהחלט ממוזג היטב החום של השמש הספרדית היכה את גופו ברוח חמה, הוא הניח על אפו הרחב את משקפי השמש והתהלך עם המזוודות שלו לכיוון החניה שבה המכונית שהשכיר לשבוע שיבלה בספרד חנתה. למרות שידע שכדאי לא להתבלט יותר מידי הוא לא יכל לוותר על המותרות שבאה עם הקשרים הרבים שהיו לו, מכונית ספורט בעלת שני מושבים וגג נפתח הייתה אחת מהמותרות האלו. מכוניות תופסות עין תמיד היו הנאה אסורה שכזאת שנלוותה לתפקידו עם השנים, למרות שהוא בעצמו לא ידע בדיוק במה הוא עוסק בתור אדם צעיר שרק לא ממזמן התחיל לחיות את שנת העשרים לחייו. הוא סובב את מפתח הרכב שלו באצבעו ונהנה מהבדל הטמפרטורות בין השמש הרותחת והחניה המוצלת והרוח הקלה שנשבה בין העמודים הרבים בה.
"שורה עשרים מספר עשרים ושבע." לחש לעצמו שוב ושוב כשהתהלך באיטיות במורד השורות, בזמן שעבר את שורה שמונה הצבע הכחול כהה של מכוניתו כבר תפס את עינו והוא חייך לעצמו כששמע את קול המנעולים נפתח בהגבה ללחיצתו על הכפתור שעל המפתח.

סול, דרום קוריאה, 22:36
למרות שהחורף השנה היה קר במיוחד פריחת עצי הדובדבן הגיעה מוקדם השנה וסול נהנתה מכך רבות, הריח המשכר של הפרחים ליווה אותה כל הדרך מבית היתומים שבה גרה עד לבית הספר שלה שהיה במרחק של לפחות שעה הליכה בימים שבהם ההליכה הייתה קלה. כשהגיעה להתפצלות הכבישים היא נעמדה מתחת לאחד העצים והביטה על הפריחה שלו, העצים האלה תמיד הזכירו לה את היום שבו הגיעה לבית היתומים, למרות העצב הרבה שבא איתם זה הרגיש כמו היום השמח ביותר בחייה. היום הזה תמיד גרם לה להבין כמה קשה היא צריכה לעבוד כדי שתוכל להפוך לעורכת דין ולהביא לצדק את הרוצח של הוריה, והיא תמצא אותו, היא הביטחה לעצמה כשהביטה לו בעיניים בעודה רק בת שבע. הצפצוף של המכונית שהאטה לידה הקפיצה אותה מעט וכשראתה את ג'ין מחייך אליה וידיו על ההגה כתפיה נרפו ונפלו למטה.
"סול, מה את עושה לבד? בואי תיכנסי אני אקפיץ אותך לבית הספר." ג'ין אמר בחיוך וסול חייכה אליו חזרה, כמה שהיא התגעגעה לראות את פניו החמות והדואגות של ג'ין, הרי הוא עזב את בית היתומים כשסיים את לימודיו ולמרות שבא לבקר אותה פעמים תכופות עדיין העובדה שהוא לא נמצא שם בשבילה כל רגע הרחיקה אותם אחת מהשני.
"תודה על ההצעה ג'ין, אבל אני מעדיפה ללכת ברגל. עצי הדובדבן התחילו לפרוח." אמרה והצביעה על העץ שמעליה, ג'ין הוציא את ראשו מהחלון והנהן.
"אל תלכי לשום מקום כשאת מסיימת את הלימודים! אני אבוא לקחת אותך ונלך לאכול ליד נהר ההאן." הוא אמר וחלונו עלה באיטיות כשהמכונית שלו טסה במורד הכביש ולקחה פנייה שמאלה לעבר מרכז סיאול. הטלפון הסלולרי של סול ציפצף והודעה שג'ין שלח לקחה חלק נכבד מהמסך,
'תשלחי לי הודעה לפני השיעור האחרון שלך, יש משהו שאנחנו צריכים לדבר עליו.'