חודשי הקיץ-הקדמה

ישבתי שם בראש מושפל וקלפתי את הלק הישן, רועדת, לא יודעת מה לעשות עם עצמי.
"מיס קייטלין?" שמעתי את שמי.
לא זזתי, עיני בהו ברצפות הנקיים הם הדיפו ניחוח של אקונומיקה ועוד ריח לא מוכר.
"מיס?" כך היא מתארת אותי, אך שמי לא נשמע הפעם, לא התנגן בקולה הרועד של האישה.
אחרי דקה שנראתה כמו נצח סובבתי לעברה את ראשי ועיני נחו על העקבים השחורים והגבוהים שנעלה , ראיתי שהעקב היה מעוטר בפרחים קטנים וכמעט בלתי נראים לעין, הם היו יפיפים.
"הנעליים שלך" בלעתי את הרוק בכוח, "הם כל כך יפים".
היא התעלמה מההערה שלי, כמו כולם בערך ואמרה משהו כמו:"היכנסי למשרדי" אבל לא הקשבתי. הייתי עסוקה במחשבות שצפו בראשי.
הרגשתי את זרועה נחה על כתפי וגררה אותי , לא הרגשתי צורך להיאבק.
אחרי כמה רגעים ישבתי על כורסה אדומה ונוחה להפליא, בחדר קטן ומאוורר למחצה, הניחוח בחדר היה נעים וחזק שגרם לא פעם לאצבעות שלי לרצות לגרד את האף, אך לא יכולתי להרים אותן, לא יכולתי להזיז שריר בגופי.
האישה נעה באי נוחות על כיסאה, כיסא גדול ושחור, היא ישבה מאחורי שולחן עץ קטן והביטה בי, שפתיה האדומות מקווצות ושערה אסוף כך ששום שערה לא זזה ממקומה.
"ספרי לי" דרשה.
ידעתי את שמה של האישה, הכרתי אותה, הכרתי אותה שנים אפשר לומר, אך שמה פרח מזיכרוני, כל מה שלא נראה לי חשוב פרח מזיכרוני.
אילצתי את עצמי לחייך וניסיתי להשמיע קול, לא הצלחתי.
היא הביטה היישר לתוך עיני, ניסתה לקרוא אותן.
מצאתי את זה מצחיק ועצוב שאני יושבת בתוך משרד של אישה שאני מכירה ואולי אפשר לומר מחבבת, רוצה לפרוץ בבכי ולהסיר כל מחסום אך לא יכולה.
לבסוף שאפתי אוויר ואמרתי רק:"ג'ון", זה כל מה שהיא הייתה צריכה לשמוע.