חובשי הכומתות – פרק 1 – הסיפור של נועה

עוד שבוע בתפקיד. עוד שבוע שבו צריך לדפוק על דלתות.
מתי המלחמה הארורה הזאת תיגמר כבר? השכול סובב סביבי. נדמה כי הוא נמצא בכל מקום.
דפקתי על הדלת בתקווה שזו הדלת האחרונה למבצע הזה. כאילו שאפשר לקרוא לזה מבצע. אנשים מתים ואפילו לא זוכים לתואר 'מת במלחמה'.
כל המחשבות הללו עוברות לי בראש כהרף עין ועדיין הצלחתי איך שהוא שמור על הבעה חתומה.
הדלת נפתחה על ידי ילד צעיר.
"את חיילת?" שאל בתמיהה. עניתי שכן. "גם אח שלי חייל", משיב לי בגאווה, עוד לא מבין את המשמעות של הביקור שלי. הלב שלי נקרע באותו הרגע, ועשיתי את כל מאמציי לא להישבר. "חמוד איפה אמא?" שאלתי. הוא ענה שהיא כאן וקרא לה. כשהיא הופיעה היא מיד הבינה. היא לא יכלה להסתכל לי בעיניים. היא לא בכתה מיד אבל משהו בעיניים שלה כבה. אפילו התנועות שלה נראו כבויות. היא ישבה שם, בספה החומה בלי ניע. לא דיברה, ורק בהתה בחלל האוויר. "איך זה קרה?" היא שאלה כה בלחש שאפילו היא לא שמעה את עצמה. הבנתי שזו השאלה כי אני כבר רגילה. זה הדבר הראשון שהם שואלים.
"פגיעת טיל נ"ט בנגמ"ש" אמרתי בקול יציב "איש לא שרד את הפגיעה הזאת".
"איך נתתי לו להיות לוחם? איך??"
והנה חלחלה ההבנה באופן סופי. ההבנה שהבן שלה לא יחזור. היא התחילה לבכות ואני חיבקתי אותה, שוב מתאמצת בכל הכוח לא לבכות יחד איתה.
כשהיא נרגעה מעט התחלתי לספר לה איך הדברים ייראו מעכשיו.
"שמי נועה, ואני אלווה אותכם לאורך כל הדרך עד שכבר לא יהיה בי צורך. הצבא יעניק לכם סכום מסוים.." עוד לא סיימתי את המשפט וכבר היא צעקה "את חושבת שאכפת לי מהכסף? שזה מה שיחזיר את הבן שלי? אני לא רוצה יותר כלום מהצבא הזה, את שומעת אותי?" עניתי לה בנינוחות שזה תהליך שהיא תצטרך לעבור. התרגלתי לא להתייחס לזה שצועקים עליי. תמיד הם מגיבים ככה.
כשבעלה נכנס הביתה מיד הוא שם לב לנוכחותי. "שלום, את חברה של שגיא? אתם מכירים?" עיניו נחו על השרוך הכחול-צהוב שלי והוסיף "לשגיא לא היה שרוך כזה".
מיד הבנתי שהוא הרגוע והמחושב מביניהם. הסברתי לו בטון יבש את מה שקרה ובעצם את הסיבה שאני בביתם. "חשבתי שמשהו כזה יקרה. תמיד פחדתי שזה יקרה, התפללתי שזה לא יקרה, אבל זה בכל זאת קרה".
הוא הציע לי כוס מים. לא הבנתי את האדישות שלו או יותר נכון את חוסר הנכונות שלו לשמוע איך זה קרה. איך זה שהוא לא רוצה לדעת איך הבן שלו מת?
כשהוא התיישב הוא הציג את עצמו. "אני אלון, וזאת דבורה" אומר בעודו הוא מנסה לגרום לאשתו לדבר. כשהבין שהיא לא מתכוונת לדבר בזמן הקרוב הוא הציג את אחיו הקטן של שגיא, אותו ילד שפתח לי את הדלת. "וזה אור."
דבורה הוסיפה לשבת שם, בספה החומה ונדמה היה שעברו שנים. אף אחד מאיתנו לא הצליח לשבור את השתיקה שנפלה בבית.
איך שהוא אני הייתי זו שדיברה בטון יציב. "יש לי כאן את החפצים האישיים שלו. דיסקית, כמה תמונות, הפלאפון שלו, הכומתה החומה שהייתה שייכת לו, כל הבגדים שלו שהיו בבסיס, ושרשרת מגן דוד."
אלון ביקש ממני את הפלאפון שלו, אמר שהוא אף פעם לא ידע איזה מוזיקה שגיא שמע.
כשנתתי לו את הפלאפון, נתקלתי בתמונה שלו מהבקום עם כל המשפחה שיושבת כאן. הם ניראו אז משפחה מאושרת, והרגשתי שהאושר הזה לא יחזור. דחפתי אותה מיד לתוך התיק יחד עם שאר החפצים. זה לא יהיה חכם לתת להם את התמונה עכשיו כשהם רגישים.
פתאום התחלתי לשים לב לאור ולדמיון ביניהם. באותו רגע עלה לי רעיון לראש.
"אור בוא אליי" אמרתי. כשהוא בא אמרתי לו בשקט ששגיא רצה שהשרשרת תעבור אליו, אם יקרה לו משהו. עד עכשיו אור לא בכה או הראה סימנים של עצב. יש לי תחושה שהוא לא הבין את מה שקרה סביבו. כששמתי את השרשרת עליו כניראה שהוא הבין. הוא בכה וחיבק אותי, מתחנן שהצבא יעשה כל מה שאפשר כדי לעזור לאמא שלו. הבטחתי לו הבטחה אישית שאני אעזור להם בכל מה שהצבא לא יוכל.
השארתי את התיק של שגיא בביתם ונפרדתי מהם. אלון לחץ את ידי ואמרתי לו שהוא יראה אותי פה עוד הרבה. את אור חיבקתי ולדבורה אמרתי שלום. היא עדיין בהתה בחלל האוויר ולא התייחסה אליי. "ייקח לה זמן לעכל" אלון אמר בנימה מתנצלת, "כן זה בסדר כבר יצא לי לראות אנשים מתנהגים ככה".
יצאתי מן הדלת ופשוט הלכתי. 'לאן שרגליי ייקחו אותי, רק שייקחו אותי' חשבתי לעצמי ואחרי כמה דקות או שעות של הליכה התחלתי לבכות ולא עצרתי. לא יכולתי יותר להכיל את העצב הזה.
אחרי שנרגעתי מעט קיבלתי הודעה שאני צריכה ללכת להרוס לעוד משפחה את החיים.
צעדתי לכיוון ביתם ודפקתי על הדלת.