חדשות היום: נערה נמצאה נטולת חיים. פרק 1

חדשות היום: נערה נמצאה נטולת חיים.
הובא לידיעה כי השאירה מכתב\\יומן. הדף האחרון ביומן היה כחצי קרוע ומילותייה האחרונות שהיו כתובות בכתב לא ככ ברור כאילו לא היה בכוחה לכתוב עוד, היו "כמה פעמים עוד אוכל לבכות".

…..
עליתי לגן עדן בעזרת מלאך שליווה אותי בכל הדרך, אני חושבת שהוא היה אחד ממלאכי האלוהים והתבקשתי להמתין בחדר הנשמות התוהות.
חיכיתי זמן שנראה כנצח כשבעצם עברו רק כ-15 דק.
ראיתי אנשים כמוני שנראו חיים אך הדבר היחיד החי בהם זו הנשמה, הגוף הלך לעזאזל ועכשיו הם כמוני מחכים לגזר הדין, או לפחות להסבר מאלוהים למה הגיעו עכשיו.

לאחר ה15 דק שעברו ככ לאט קראו בשמי "אוו-ריין" קמתי על רגליי בעוד אחד המלאכים ניגש אליי וקורה לי להכנס לחדר שממול, החדר היה ללא ספק ענק, כאילו אין לו סוף, כולו לבן אינסופי, מלבד כיסא אחד ריק באמצע החדר, אני חושבת שהכיסא היה מיועד לי, לא ידעתי מה לעשות, הייתי לבד, אז הלכתי וישבתי, נו יופי, לחכות עוד זמן ארוך עד שמישהו ארור יבוא כבר ויסביר לי מה קורה פה ולמה אני כאן. למרבה הפלא עברו רק כ2 דק ובא מישהו שנראה מדהים ביופיו שלא היה לי ספק שזה אלוהים, ישר קמתי.
עיניים כחולות כמו האוקיינוס שלא היה אפשר להסיר מהם מבט, הרגשתי מהופנטת. השיער שלו היה לא ארוך אך גם לא קצר, שיער חלק וצבעו כזהב, הזכיר לי את השמש.
הוא היה לבוש לבן, הוא היה ככ אנושי למרבה הפלא.

"מה שאת רואה הינו פרי דימיונך, לא כך נראה אני וגם לא תוכלי לדעת לעולם" אמר, כאילו קרא במחשבותיי
נו יופי, גם את זה אני מדמיינת? מה אמיתי פה לעזאזל.
"אלוהים איננו הוויה חיצונית, אלא יחס מוסרי השוכן בתוכנו." דיבר שוב אלוהים וגרם לי לתהות, הוא הסתכל אליי במבט סוקר אך כאילו הוא מביט דרכי ולא בי. זה נתן לי תחושה מוגברת של ריקנות.
"למה אני כאן?"
"את זה את צריכה לדעת יקירה, אינך יודעת מה קרה?" צחק ואמר בנימה שנשמעת דיי מלגלגת יחסית ליישות שאמורה להיות דיי, איך להגדיר זאת, מכובדת עד כדי שלצחוק זה הדבר האחרון שאחשוב שאלוהים עושה?

טוב בעצם אם אני חושבת על זה, אלוהים צוחק עליי כל הזמן, כאילו הוא נהנה לראות את עצמי פגועה כי אם כל הכבוד, כל פאקינג שנייה בחיי המזורגגגים אני חסרת שמחה בעליל, חה. בדיחה של אלוהים, בכלל, כל בני האדם הם בדיחה אחת גדולה וגם הטעות הכי גדולה של אלוהים, איך יישות כזו"טהורה" יוצרת משהו שלשטן מתאים ליצור? \"בני אדם\" טפילי כדהא, תפסנו את מקומם של הראויים לכדהא באמת, והם לא אחרים מאשר בעלי החיים.
אבל שיהיה למה אני חושבת על זה עכשיו אוף. אני באמת לא רגועה.

" נוח לך כאן?" לפתע שאל.
" הייתי מעדיפה להיות בכל מקום אחר רק לא כאן" רטנתי ולמען האמת זה נכון, איך אפשר להיות במקום שהצבע היחיד שאני רואה זה לבן? הרגשתי עיוורת מן הסתם.
הוא שתק, הסתובב והלך, יופי ממש יופי, אני חסרת סבלנות גם ככה ועכשיו הוא משאיר אותי לבד? איזה מן אלוהים הוא? לעזאזל.

זה קרה בבום, הרגשתי שאני נופלת לבור מסתובב ואינסופי, אוקיי אני עומדת להקיא,
נפלתי על קרקע שהתבררה לי לאחר כמה שניות כדשא כאילו אני נמצאת בפארק, הראש כאב נורא נפלתי בדיוק על הראש, כאילו יש אותי ביותר חראליסטית. מדהים.
ואוי כמובן אני שוב לבד, ועכשיו "ממש נוח לי".

קמתי על רגליי מתקשה קצת לעמוד בגלל הנפילה והסתכלתי לעבריי, אני מכירה את המקום הזה. זה המקום בו בילדות הייתי הולכת עם הוריי לדוג דגים, כן כן אני הייתי מתלהבת מלתפוס ראשנים ודגים.
הלכתי לכיוון הנהר, הכל היה נראה מת, ענן ענק חג מעל האזור והיה נראה כאילו תתחיל סופה של גשמים, ראיתי משהו מרחוק, נראה כמו אדם אבל לא הצלחתי להבין מה אני רואה. הרגשתי לחץ אדיר בחזה, הלב פעם בעוצמה והתחלתי לרוץ. האדם הנטול על הרצפה תוסס בדמו הוא לא אחר מאשר אני. נבהלתי ככ, ניסיתי לגעת להעיר להבין למה אני רואה את עצמי במצב הזה ואיך אני חיה כשמולי גופתי המתה, ואז הוא חזר.

תודה לאל- אירוני.

"הצלחת להבין?"
"בהחלט לא, וגם נוחות מי יודע מה אני לא מרגישה, לא היית צריך לדאוג לזה במקום לתת לי לראות משהו שאינו קיים בכלל? תעשה לי טובה. אני רוצה לחזור."
הוא גיחך שוב. "תפסיק לצחוק" אמרתי, רותחת עצבים מאדרנלין של כעס שמציף את גופי.
"לפני כמספר שעות, הגעת לכאן ושמת קץ לחייך, היית שרויה בדיכאון זמן מה ולכן עשית זאת, זה למה את רואה את עצמך כאן במצב הזה כשדם ממלא את כולך, נערה"
אני לא מאמינה לו. הוא משקר, למה שאעשה זאת ואם עשיתי זאת איך אני לא זוכרת כלום?
"זה שקר" תאמר את האמת.
"ניתן לשכוח אמת גדולה, אך לא ניתן לסלפה אין שקר בדבר האלוהים" הוא אומר כשפניו רציניות ככ וחסרות הבעה.
הרגשתי כאב, כאב שהתחיל לצרוב והתחלתי לבכות מול האלוהים ומול גופתי.
הכאב גבר וגבר וגבר הרגשתי שאני נחנקת. תעזור לי, מסתכלת לכיוונו מתחננת לבקשת עזרה. אך אין כל תשובה.
אני חושבת שהרגשתי במוות ברגעים אלה, ונפלתי ארצה מחוסרת הכרה.

…….