חדשות היום: התפתחות בחקירת המוות של הנערה שנמצאה נטולת חיים בפארק. פרק 2

התקדמות החקירה: נראה כי מדובר בהתאבדות, חברות הנערה מדווחות כי הייתה שרויה בעצבות לתקופה לא קצרה ולא הייתה יוצאת הרבה מחוץ לבית, כרגע המשטרה בודקת את המניעים להתאבדות זאת ומחפשת רמזים נוספים כדי לסגור את התיק.
……….
אני לא מבינה איפה אני. הדבר האחרון שאני זוכרת הוא שראיתי את עצמי פעמיים, והיא-אני הייתי מתה ושהתחיל לכאוב לי נורא. ואז- פשוט איבדתי את ההכרה ועכשיו אני נמצאת במקום שנראה אפל מכדי להיות גן עדן או אפילו בחדר המתים ההוא.
אני מותשת ומרגישה חלשה יותר מתמיד, כאילו המקום שואב את כל כוחותיי, התחלתי ללכת, אני לא יודעת עוד לאן, אבל זה עדיף מאשר להתקע באותו מקום.
היה נראה כאילו אני נמצאת ברחוב של עיר כלשהי, אך הרחוב היה ללא כל אור, מלבד אור הירח שנראה מדמם ואורות נוספים מבתים גדולים וקודרים.
הרחוב היה כמעט ללא אנשים, החיות היחידות שהיו בו היו חתולים. העיניים שלהם היו צהובות וזוהרות, אני לא יודעת אם דמיינתי או לא אך לכל אדם שהלך ברחוב היה חתול לצידו, כאילו החתולים הם חיות המחמד של האנשים פה, אני חושבת שאני מתחילה להזות.
המשכתי ללכת, הרגשתי כל הזמן בפחד, של אי שקט. האנשים שעברו לידיי הלכו כמו רובוטים, אך חלקם גם נורא הטרידו אותי במבטם, הסתכלו עליי כאל טרף במבט חייכני כאילו הם הולכים לזנק עליי.
אלוהים. אני באמת מתחילה להשתגע או שזה אמיתי?
ואם כבר אלוהים, איפה הוא עכשיו? כי אם יש משהו שאני זוכרת היטב זה שהוא נטש אותי, שוב.
נעמדתי פתאום כי נזכרתי והבנתי שבגלל שאני ככ עסוקה במחשבות שכחתי לחלוטין לחשוב היכן אשן הלילה ולבדוק איפה אני בכלל,
לפתע ניגשה אליי נערה ששיערה היה בגוון חום שטני ועינייה ירוקות, צבע עורה היה קצת שחום ומלבד זאת היא הייתה דיי גבוהה, היא אמרה "אוו-ריין?" כשואלת לשמי, "כן? מי את?" אמרתי, " אני רנסמה, בואי אחריי, אני יודעת שאין לך מקום לישון בו ומחר מצפה לך פגישה חשובה אז כדי שנמהר לישון" חייכה ואמרה, שתקתי. לא ידעתי איך היא יודעת את שמי, ואיך היא יודעת שאין לי מקום לישון בו, והכי חשוב זה שלא ידעתי מי היא, לא הכרתי אותה לא ידעתי אם אפשר לסמוך עלייה.
" אני יודעת שאת מהססת, זה ברור אנחנו לא מכירות אבל אני לא אפגע בך חח אני רק דואגת לך למקום שינה וזה עדיף מהרחוב" שתקתי שוב, חושבת ומהססת אם להסכים או לסרב, אך לבסוף אמרתי רק "אוקיי" והיא חייכה שוב הצביעה ישר אמרה "מכאן" והתחלנו ללכת.
לאחר כ10 דקות של הליכה הגענו אל מול בית שנראה כמו אחוזה, אך בשונה מהבתים האחרים, הוא היה נראה חמים וטוב, הוא היה כבעל 3 קומות, מבחוץ יש גינה קדמית ואחורית שמאחור יש בריכה קטנה ומקדימה נדנדה, ערסל וגינה של ירקות, אפילו החומה ש"עטפה" את הבית הייתה רק כ2 מטר של חומה יפה שהעניקה מראה נסיכותי ונאה למדיי לאותו הבית.
נכנסנו לבית שהיה מואר מהאח הבוערת וריח נחמד של מאפים.
"אני גרה לבד, מלבד עוזרת הבית שלי שככל הנראה ישנה כבר" את יכולה להרגיש בנוח, את רעבה?" למעשה גוועתי ברעב והינהנתי בהסכמה וברצון הלכתי אחרייה לכיוון המטבח.
" יש פיצה, רוצה? רנסמה שאלה,
-"אשמח לאכול פיצה, תוכלי לענות ולומר לי איך ידעת למצוא אותי?"
-" שלחו אותי לדאוג לך, אני משערת שאת עוד לא יודעת איפה את ולא אוכל לומר עד מחר או למסור עוד מידע לגביי השאלות שלך, אבל אין לך סיבה לדאגה"
-" למה את לא יכולה לענות לי? זו זכותי לדעת היכן אני"
-" את בהחלט צודקת אך לא אוכל לענות לך על השאלה, בנתיים תאכלי"
היא הגישה לי את הפיצה, אכלתי מהר כמו אדם שלא אכל כבר כמה ימים, טוב, לא כמו, באמת לא אכלתי זמן רב.
אחרי שסיימתי לאכול עליתי לקומה השנייה אל החדר שאליו רנסמה הורתה לי לעלות, הוא היה רחב ובינוני, ובו חלון ענק מזכוכית שממנו אפשר לראות את הירח ואת הרחוב, היו מעט רהיטים בחדר,
מראה, ארון בגדים, שולחן כתיבה וחדר שירותים, התקלחתי והחלפתי לפיג'מה שהייתה מונחת על המיטה, והתיישבתי על אדן החלון.
משקיפה על הירח המואר ועל השמיים הכתומים, דיי מוזר לחשוב על כך שחושך מוחלט למרות שהשמיים בגוון אדום כתום צהוב, זה לא מובן וזה הרגיש לא מציאותי, ידעתי שאני לא נמצאת במקום הגיוני. וכך בעודי עסוקה במחשבותיי על מה שעובר עליי והיכן אני, מסתכלת תוך כדיי על השמיים ועל החושך המאיר,
שקעתי בשינה עמוקה.
…………….