חדשות היום: התיק נסגר

במשטרה מדווחים: בשל חוסר ראיות, התיק נסגר.
לא ידועה סיבת ההתאבדות של אותה נערה ואין כל ראיה המקדמת חקירה זו, אולי בעתיד צפוי לפתוח תיק זה מחדש והחקירה תתחיל מחדש מאותו מקום בה הופסקה.
…………
אור השמש החזקה, ציוץ הציפורים וזה שכל גופי כואב מלשכב על הרצפה- על אדן החלון, הם אלו שהעירו אותי, בלית כל ברירה, אני מרגישה מותשת נורא, ועייפות מכה בגופי ובעיניי, רציתי להמשיך לישון והתקדמתי לעבר המיטה אך לפתע נקשו בדלת חדרי ורנסמה נכנסה אל החדר באמרה של " בוקר טוב, איך ישנת?" אך ישר כשראתה אותי, הבינה ששינתי עברה לא ככ בהצלחה,
"אני יכולה לחזור לישון?" שאלתי את רנסמה, אך היא אמרה מהר " לא לא אוו-ריין, את צריכה להתארגן, כנסי למקלחת תתלבשי בבגדים שמונחים לך בשירותים ורדי לארוחת בוקר" ומיד אחריי, הלכה מהחדר, נשמתי נשימה עמוקה של תסכול ושמתי פעמיי אל חדר השירותים,
המים שזרמו מעליי היו נעימים, לא חמים מדיי ולא קרים מדיי, הרגשתי בשלווה לכמה רגעים ושקעתי במחשבות סתם, לאחר זמן מה, אחרי ששהיתי יותר מדיי זמן במקלחת למרות שזה הותיר אותי רעננה, התלבשתי ויצאתי לכיוון המטבח.

בדרכי למטבח ריחות של טוב טעם עטפו את האפי, וכשהגעתי למטבח ראיתי שמוגשים פנקייקים גדולים ודקים לארוחת הבוקר, שוקו, ממרחי שוקולד שונים ועוד מאכלים שגרמו לבטן שלי להזכיר לי עד כמה אני רעבה על הבוקר.

" נו למה את עומדת, בואי שבי ותאכלי, אין זמן, את צריכה ללכת אוטוטו" אמרה רנסמה בעודה מצביעה על אחד הכיסאות בהוראה שאשב שם והתיישבתי. " אני עדין לא מבינה דבר ולאן אני בדיוק צריכה ללכת, אז אולי תאמרי לי כבר?" אמרתי בפה מלא פנקייק שאכלתי.
רנסמה חייכה, אך לא אמרה כלום מלבד חיוך, ובאותם רגעים באה לקראתנו גברת שנראתה בסביבות גיל ה60, שיערה הבלונדיני כבר התחיל להצבע ללבן, ועינייה הכחולות נראו כה עדינות בצבען ויפייפיות,
"שלום לכן בנות, ובוקר טוב" אמרה, והוסיפה "את בטח אוו-ריין נכון? נעים מאוד, אני קייט, עוזרת הבית של רנסמה" שתקתי לשנייה ממבוכה קלה ואמרתי " כן, אני אוו-ריין, נעים מאוד"

לאחר שסיימנו לאכול, קייט פינתה את הכלים, ורנסמה הודיעה על כך שאנחנו צריכות לצאת, לפגישה המסתורית כביכול.
כשיצאנו מחוץ לבית, לפתע הרחוב היה נראה שונה, רחוב הומה אדם, וחתולים כמובן, ורעש של מכוניות, כמו עיר גדולה ומרכזית ולאו דווקא מושב או מה שזה לא יהיה, אני בהחלט לא יודעת איפה אני, המקום עוד לא נראה מציאותי ומה שללא ספק גורם לי להרגיש ככה אלו השמיים שנצבעים ללא להפסקה בצבעי גוון אדם כתוב צהוב.

התקדמנו לעבר מכונית שחורה וגדולה בעלת חלונות כהים ורנסמה ישר פעלה, פתחה את הדלת, החליפה כמה מילים עם הנהג ואמרה לי להכנס לשבת מאחור.
" אוו-ריין, תכירי זה רנג'יט, הוא הנהג שלי" רנסמה אמרה, רנג'יט בתגובה אמר " היי אוו-ריין, נעים להכיר" והחזרתי לו "נעים להכיר" והתחלנו בנסיעה.

"לאן אנחנו נוסעים?" שאלתי בחוסר סבלנות, אך אין כל תשובה, שאלתי שוב לאחר כמה דקות
"אפשר לדעת כבר לאן נוסעים? או שארד עכשיו."

"עוד רגע נגיע, אל תהיי לחוצה, אין לך ממה לדאוג" אמרה רנסמה, ורנג'יט שלפתע הוסיף " איתו אין לדעת אם יש לדאוג או לא" אך מייד שתק מהמבט שרנסמה שלחה לעברו וניסה להעביר נושא- ושאל שאלה סתמית על מזג האוויר.
"מה זאת אומרת, 'איתו אין לדעת', רנג'יט?"
" את תהיי בסדר, אל תקשיבי לו, הוא סתם התלוצץ" רנסמה אמרה בכה ביטחון שנראה דיי מהוסס.
שתקתי, ידעתי שלא משנה מה אומר, שום מידע לא יוודע לי ולא יצא מזה כלום מלבד לנסות להשתיק אותי ואת דאגותיי.

לאחר נסיעה של כ15 דק אם לא יותר, הגענו לאזור שנראה דיי קודר אבל עם זאת מרכז העיר, מולינו ניצב בניין ענק ורחב נורא, הוא היה נראה כמו טירה, השמיים מעליו נראו בצבעי אש אך כהים יותר, כאילו הטירה הזו היא קודקוד וההתחלה ממנה נצבעים השמיים, ככ מוזר ולא שפוי.

היו המון אנשים במדים, המון אנשי עבודה וגם סתם אנשים שנראו כמטיילים ברחוב, רנג'יט עצר את הרכב, ורנסמה הורתה לי לצאת ממנו ויחד התקדמו לעבר הטירה הזו, שמרגע לרגע כשהתקרבנו, הייתה נראית מפחידה ביותר.

הגענו לכניסה לטירה, 2 שומרים ניצבו מלפני הדלת ושאלו אותנו לאן פנינו מועדות, חיכיתי לתשובתה של רנסמה, מכיוון שאני איני יודעת, ואז היא אמרה
" אל מר. לוציפר בבקשה."

אני ללא ספק מתה. ובגיהינום.
………..