חדשה בפנימייה- פרק 6: הפתק ששינה הכל

פתחתי את הפתק המקומט ולא האמנתי למראה עיניי.
"אני יודע\ת שאת זו שהרסת לנלי ולילי את השיער ואם לא תעשי את מה שאני אומר\ת לך אני אלך לגברת ניקולסון ואספר לה על מעשייך, אם את רוצה לשתף פעולה מחאי כף וחכי להוראות ממני." קראתי בלבי.
בלעתי את רוקי, ידעתי שאסור שהדבר יגיע לאוזניה גברת ניקולסון שבוודאי תרתח מזעם ותכה אותי מכות איומות.
זה היה שיעור אנגלית, הסקתי מיחסה של המורה אליי שהיא מחבבת אותי והחלטתי למחוא כף.
המורה שראתה בזווית עיינה את מעשיי נגשה אליי בצעדים גדולים ורחבים.
"סלחי לי קלי היקרה," אמרה גברת וודס בלגלוג "אנחנו בהצגה? ממתי מוחאים כפיים בשיעור?!" היא גערה בי.
"סליחה…" אמרתי בשקט.
"שזה לא יחזור על עצמו, כי בפעם הבאה אני אשלח אותך למחוא כפיים אצל גברת ניקולסון." היא נהמה.
הנהנתי בראשי וחזרתי להעתיק מן הלוח.
–
מאז ההערה ההיא שאר השבוע שלי בפנימייה האיומה עבר כסדרו: ארוחות חסרות טעם, פגישות מקריות עם ריצ'רד ואליסון, הערות עוקצניות מצדן של נלי ולילי שתעלול השיער לא הספיק להן וכמובן מבטיה החשדניים של גברת ניקולסון שלא הסירה ממני את עיניה. הכל היה בסדר עד יום ראשון, יום החופש בבית הספר.
התעוררתי מוקדם בבוקר וכרגיל זכיתי לקצת הצקות מאליסון ונלי, הלכנו ביחד למקלחות וניסינו להראות החברות הכי טובות בעולם אך מתחת פני השטח הייתי זוכה פה ושם לדריכה "בטעות" או דחיפה שעם הזמן נהגתי לכנות אותה כ"אופס, לא שמתי לב."
נכנסתי לתא שלי, שמתי את בגדיי בצד כדי שלא יהיו ניתנים להשגה ע"י חברותיי.
לאחר שסיימתי להתארגן ונכנסתי לחדר כדי ללבוש את מדי החג הבית ספריים שהיו מיועדים לימי ראשון וחגים וכללו חולצה רחבה מרשרשת ומכנסיים לבנות רחבות.
סידרתי את שיערי בגומייה על עורפי אך רגע לפני שיצאתי מהחדר שמתי לב לפיסת נייר שהונחה על מיטתי.
פתחתי את פיסת הנייר, "עזבתי אותך בשקט למספר ימים, אך עכשיו הגיע הזמן לבצע משימות, המשימה הראשונה שלך תגיע היום לתוך הארונית שלך בשעה שבע." לבי נחמץ, פחדתי מהמשימות ופחדתי יותר מכל מעונשה של גברת ניקולסון במידה ודבר יתגלה לה.
פסעתי לעבר החצר המרכזית, לפתיחת הבוקר החגיגי עם מסדר הבוקר.
לאחר ששרנו את ההמנון הלכנו לארוחת הבוקר החגיגית שהתקיימה בחצר האחורית שהייתה סגורה כל השבוע ונפתחה רק בחגים וביום ראשון.
החצר הייתה עצומה מלאה בעצים ופרחים ריחניים, התורנים הביאו כיסאות עץ ושולחנות מהמחסנים.
לאחר שסידרו את החצר והושיבו כל אחד במקומו והוגשה ארוחת הבוקר החגיגית הכללה נקניקיות, ירקות טריים, חביתה ולחם קלוי.
"אכול כפי יכולתך." לחש לי ריצ'רד שהתיישב לידי.
מלמלתי משהו לא ברור בעודי בולסת אוכל בעל טעם לשם שינוי.
לאחר תום הסעודה הלכתי לחדרי כדי לפרוק את כל המזוודה שלי.
המדף שלי היה עדיין ריק, החלטתי להניח עליו כמה דברים שמזכירים לי את הבית, שכל כך אהבתי.
הנחתי תמונה של משפחתי, קונכייה מהחוף בבוסטון ואת הספר האהוב עליי שמעולם לא נפרדתי ממנו.
אחרי שסיימתי את הארגונים האחרונים הלכתי למכבסות על מנת לכבס את בגדי, כשהגעתי המכונות כביסה היו תפוסות אז פניתי לאחראית.
"המכבסות תפוסות." אמרתי לה.
"אז מה? תכבסי ידנית." היא אמרה.
נאנחתי והתחלתי לכבס את בגדי בצורה ידנית, ידי שרפו והפצעים מלילה בו קילפתי את תפוחי האדמה נפתחו ודם זב מהם. לאחר שעה ארוכה של כאב וישיבה כפופה סיימתי את מלאכת הכביסה הידנית והחלטתי לגלות מי שולח לי את הפתק.
–
בשעה שבע התמקמתי בשירותי הבנות שליד החדר שלנו וחיכיתי, חיכיתי במשך עשר דקות ארוכות, שבהן לא זזתי ולא מצמצתי כדי לא להחמיץ אף פרט חשוב, לאחר זמן מה התייאשתי והלכתי לחדרי.
על מיטתי נח פתק, "בוודאי פתק מההוא." נאנחתי.
פתחתי את הפתק…