חדר המתנה

–חלק ראשון–

אליסיה לא דפקה חשבון. ולא דפקה על דלתות.
פשוט הייתה מתפרצת, כמי שחושבת שמגיע לה הכל. ועכשיו.
אווה הייתה ההיפך הגמור. מין מתנצלת תמידית שכזו, אם יכלה, הייתה מבקשת סליחה אפילו על זה שהיא נושמת.
חדר ההמתנה בבית חולים קטן הפגיש בין שתי העלמות, שהתצופפו כיסא לצד כיסא בשל העומס באותו היום.
" כולם החליטו להגיע לכאן דווקא היום, כאילו אין משהו אחר לעשות" מלמלה אליסיה בעצבנות. רגלה הימנית רועדת בחוסר סבלנות ואת ציפורניה כבר כססה עד לזוב דם.
"מיס וורן" קראה אחות עם קול צפצפני, אליסיה זינקה מכסאה "כן,כאן". "בואי אחריי" אמרה הבלונדינית הגבוהה, שנראתה כעוסקת במקצוע הלא נכון.
אווה, בדרכה שלה, המתינה. בתוך תוכה רצתה לשבור את הקירות, לצרוח.
במקום זה הסתכלה סביבה. וחשבה. על אחרים, זה יותר קל.
כמה עולמות שונים נמצאים כאן יחד, בחדר ההמתנה, באותו רגע ממש.
זה ששינתו מודרת עקב חובות שלעולם לא יוכל להחזיר, זו שהחבר שלה בגד בה עם חברתה הטובה ביותר, הגרוש הטרי, המטפלת הפיליפינית והאיש שבו מטפלת, העורך דין המצליח והיהיר, והיא, הבחורה השקטה שיש לה כל כך הרבה מה להגיד אבל אין לה את האומץ, ומנגד,אליסיה, הבחורה הצעקנית, שיש לה אומץ אבל לא בטוח שיש לה כל כך הרבה מה להגיד.
וברגע של שעשוע שכזה, במחשבות על הסובבים והתאמת תפקידים לכל אחד לפי הצורה החיצונית, קראה לה האחות.
אווה בלעה רוק, נשמה נשימה ארוכה וקמה.