חברים-פרק 8-התערבות זו התערבות.

"אמא… אמא." אני חוזרת מ'גן-החיות' ומחפשת את אימי.
"מה, חומד?" היא שואלת אותי, ואני מתקדמת אליה, מבלי להגיד יותר מידי, ועוטפת אותה בחיבוק.
אני כלכך נרגשת וצורחת כמו משוגעת.
"מה, מה קרה?" אמא שאלה אותי בקול גיחוך, ומעיד על מעט בלבול.
"שנייה…" התנשמתי בכבדות מכיוון שרצתי אליה במהירות.
"תשתי מים." היא מזגה לי כוס מים מינרליים שאותם שתיתי.
"קיבלתי הודעה באימייל שעברתי את שלב הליהוק!" צרחתי.
"מה, מה עברת?" היא לא הבינה למה התכוונתי.
"רשמתי את עצמי באינטרנט לאודישנים של אקס פקטור, הלכתי לשלב הליהוק מבלי להגיד לך,
ואני מצטערת שעשיתי את זה מבלי לבשר לך על זה, אבל התקבלתי וזה מה שחשוב!" אני קופצת וצועקת שוב.
"אז רשמת את עצמך באינטרנט, והלכת לליהוק מבלי לשתף אותי בזה?" היא שאלה אותי בנימה מאוכזבת.
"כן, אבל למי חשוב העיקר שהתקבלתי!" אני צורחת את המילה 'התקבלתי'.
"קודם כל, תרגיעי טונים זה לא שוק הפשפשים כאן." היא מסבירה, מנסה לייצג את הדמות ההורית הרגילה שלה.

"ודבר שני, זה צעד אמיץ ונהדר שהחלטת לעשות, למה לא להחליט לשתף אותי בזה?"
"כי אני לא רציתי לאכזב אותך." שילבתי את ידי סביב הגב, והבטתי ברצפה. היא תמיד מפנה אליי מבטים רציניים, כשזה מגיע לשיחות כאלו.
"אז מתי יהיה האודישן?" היא שואלת ותוך כדי זורקת פסטה, מוסיפה קצת מרכיבים מיוחדים, ואני יודעת מה היא מתכוונת להכין, את האוכל האהוב עליי. אדים מעוררי תאבון כבר התאדו להם מעל הסיר, ואני נשמתי נשימה עמוקה.

״אני אוהבת אותך אמא״

"הוא יהיה בעוד חודש מהיום, את תבואי?" אני שואלת אותה.
"אני חייבת." היא אומרת תוך כדי שהיא מבשלת.
"זה יהיה פספוס גדול לא לראות אותך שרה." היא אומרת לאחר שהיא מגישה לי את הפסטה. אני אוכלת את
הפסטה ומתענגת.

אני נכנסת סקייפ, ואני מתלבטת אם לספר לחבריי האנוימיים, והאם הם יצפו באודישן הכושל שיהיה לי. הצעד הראשון שעשיתי היה לבשר לרואן את זה, מפני שהיא זו שרשמה אותי, ובזכותה אני בעצם אופיע מול אלף איש. (אני לא יודעת למה יש לי צורך להודות לה בזה, העובדה הזו מלחיצה אותי מאוד).
'רואן!' כתבתי לה עשר פעמים לאחר כך שניה.
'מה?' היא השיבה לי.
'התקבלתי!'
'אמרתי לך!' היא כתבה, ואז נזכרתי בהתערבות.
'תגידי, ההתערבות עדיין בתוקף?' אני שואלת אותה.
'אני כל כך שמחה בשבילך.' ואז לאחר כמה דקות חיכיתי לתשובה ממנה לגבי ההתערבות.
'כן, היא בתוקף.' היא כתבה.
כלכך התרגשתי מהעובדה הזו שאני אפגוש אותה, את רוס ופליפ מאשר העובדה הזו שאני אופיע מול אלף איש ואביך את עצמי מול כל אמריקה.אני יודעת שלפעמים אין מה להשוות, אבל את סיימון וחבריו אני יכולה לראות כל הזמן. אבל לראות אותם,מי כבר זוכה להזדמנות כזו?
'אם כבר יודעת מה לשיר?' רואן שאלה.
'אני עדיין חושבת על זה…' כתבתי לה.
'נהדר, כי יש לי יש שיתאים לך בדיוק.' היא כתבה לי.

לא האמנתי לכל העומס והלימודים שעברתי, שהחודש יבוא במהרה ביחד עם הקיץ. אני לא ידעתי במה להעמיק את מחשבותיי, ברגע הזה שאני אופיע מול מעל לאלף איש, או מול העובדה שסוף סוף אוכל להיפגש עם האנשים שהיו הכי קרובים אליי, ורחוקים במקביל שהצלחתי לפתח אליהם רגש.
"קדימה בואי יקירה, את צריכה להתארגן!" אמא שלי אומרת בחיוך רחב וקצת ערמומי. היא לוקחת אותי לחדר, היא אומרת לי לקחת צעד אחורה ולעצום את עיניי, אני עושה כדבריה.
"אוקיי תפתחי!" היא אומרת ואני מנסה להבין מה מונח שם, כל מיני מותגים אני מניחה, שמעולם לא הכרתי.
"אמא תודה לך! תודה רבה אפילו!" אני אומרת בנימה מופתעת, עדיין.
היא לוקחת מאחת מן השקיות שמלה, ומצמידה אותה אליי.
"את תראי משגע בה." היא מביטה בי דרך המראה.
לא ציפיתי שאתארגן כלכך הרבה זמן בשביל חמש דקות של אודישן.
לאחר כל הסידורים המתישים, פתחתי את עיני והבטתי שוב במראה, נדהמתי.
הסתובבתי כדי לבדוק אם מי שנמצאת שם במראה היא באמת אני, אבל למרות הכל לא הצלחתי להאמין בזאת.
אימי נצמדה אליי והביטה בי שוב דרכי המראה.
"נו, מה אמרתי לך? את יפיפייה." היא התרגשה.
מעולם לא חשבתי שאי פעם אוכל להסכים לאמא שלי כשזה מדובר על המראה החיצוני שלי, אבל למען השם אף פעם לא נראיתי כלכך זוהרת כמו עכשיו. אני בקושי מזהה את עצמי.
הגענו לאחר זמן רב למקום האודישנים, התור היה ענקי.
"בקצב הזה אני חושבת שגם בעוד חמש שעות אני לא אתמודד."אמרתי בחוסר סבלנות.
ראיתי הרבה מתמודדים שהיו עסוקים בלפתח את הקול שלהם, רובם נראו מקצועים ומאוד נלחצתי מכך. כי מי אני שאתמודד מולם?
אימי הביטה בי, ושמעה את הנשימות הכבדות שלי. היא התקרבה וחיבקה אותי
"תרגעי, ותאמיני בעצמך תסמכי עליי." היא מלטפת את גבי ונושקת לי את הלחי.
שמתי לב שהמצלמות וקנדיס סוונפול,(המנחה החדשה של התכנית) הגיעו.
קנדיס הסתובבה בין אנשים, והחלה לשאול אותם שאלות. לא רציתי שהיא תעבור לידי, זה ממש משפיל להצטלם ליד דוגמנית מויקטוריה'ס סיקרט.
ניסיתי להתעלם מכל מה שקורה מסביב ולשנן את השיר בעל פה, לזכור שלא שכחתי אף מילה. דימיינתי את עצמי שם על הבמה, מול כל השופטים. השתדלתי לחשוב על שאלות שיעמדו לשאול אותי, ולא לספר למרייאנים של התכנית עד כמה שאני דמות טרגית ושצריך לרחם עליי (כמו כל מתמודד נואש באקס פקטור)
חשבתי על העובדה שיכול להיות שאוכל לראות את חבריי אחרי זה, גם אם לא אעבור. וזה מה שהיה חשוב לי באמת. גיליתי כמה הודעת בסקייפ.
אחת מהן הייתה של פיליפ.
'ג'ולין את לא מבינה איזה תורים ענקים עוברים שם.' הוא כותב לי.
'רגע, אתה כבר שם?' הופתעתי.
'כן, באתי מוקדם יותר כדי לעודד את חבר שלי.' הוא כתב לי.
'אז אתה במתחם של הבנים?' אני שאלתי.
'כן, את יודעת אם רואן כבר הגיעה?' הוא שאל.
'תחפש באזור מסוים כובע פנדה ענקי וחמוד, ויכול להיות שתמצא אותה.' השבתי לו.
'צודקת.' הוא הוסיף סמיילי מחייך.
'בהצלחה ג'ולין.' הוא כתב לי לאחר כמה דקות.

התור התקרב מרגע לרגע, וככל שהוא התקרב הייתי לחוצה יותר. נשארו עוד חמישה אנשים. עוד חמישה אנשים. חשבתי שאאבד את היכולת לנשום. וכל שניה מעידה על כך שאני קרובה לאבד את ההכרה.
אימי החזיקה את ידי. "זה עוד מעט מגיע." היא אומרת.
"זה עוד מעט." אני שואפת אוויר ונושפת בזמן שאני עוצמת את עיני.
אני מביטה מעט לשמיים, ומבקשת בקשה קטנה, שהיום הזה יגמר בטוב לא משנה אם עברתי או לא עברתי את האודישן, אני רוצה שהוא יגמר בטוב.

לאחר זמן רב, הגיע התור שלי. הסדרנית הובילה אותי לפינת הראיון.
"שם?" שאלה אותי מרייאנת אקראית, בזמן שהמצלמה הייתה בפוקוס עליי, הרגשתי מעט נבוכה.
"ג'ולין " כחכחתי בגרון. "ג'ולין פטרסון." הוספתי.
"ספרי קצת על עצמך." היא אמרה בקצרה.
לא הייתי בטוחה איך להציג את עצמי.
"קוראים לי ג'ולין על שם השיר של דולי, מכיוון שבעבר אימי הייתה מעריצה 'שרופה' שלה. אני בת חמש עשרה, ואני אוהבת לשיר."
"ג'ולין, בפרטים שציינת עלייך, שאת לא יודעת דבר על אביך, איך זה?" היא שאלה.
"אוי, זה.." אני בלעתי את הרוק. נשבעתי לעצמי שאני לא אצא שם כדמות טראגית, אבל בכל זאת הצלחתי להיכנס לזה.
"ההורים שלי התגרשו, ואבי החליט לנתק ממני ומאימי את הקשר." אמרתי במהירות.
"ומתי זה קרה?" היא שאלה.
"כשהייתי בת שנה."
"זאת אומרת שלא הכרת אותו, נכון?"
הם כלכך אלופים בזה. לעאזאזל.
"כן, לא הכרתי ואני לא חושבת שאני צריכה להכיר, טוב לי ככה, יש לי אמא מקסימה עם משפחה מקסימה. ואני מסתפקת במה שיש לי." אני אומרת ומזייפת חיוך, כזה שאומר שכדי להם לחסוך את הרחמים שלהם עליי.
"תודה ג'ולין."
"ביי," עניתי ישירות וגלגלתי עיניים.
לאחר מכן הסדרנית הובילה אותי לפינה שקרובה לבמה. קנדיס המנחה ואימי חיכו לי שם.
זה נראה כאילו הן שוחחו שנים ביחד.
שמעתי את קולו של המתמודד שנבחן לפני, ואת הביקורות הקשות שסיימון הפגין כלפיו, הוא לא הצליח לעבור.
חשבתי לעצמי איך אני אוכל לעבור, אם הוא לא יכול?
ניסיתי לנשום עמוק, ולחשוב הכי טוב שיש, למרות שלא הצלחתי. שלבתי את אצבעותיי בידיי.
והתפללתי ביחד עם אימי. וקנדיס הביאה לי את המיקרופון ואיחלה לי בהצלחה.
הרגשתי את השקט הרב מצד הקהל, ברגע שהגעתי.
כנראה הם חשבו שבאה איזו יצורה לבמה.
הבטתי בסיימון, הוא הציב בי מבט רציני. בלעתי את רוקי ונלחצתי מכך.
ראיתי את דמי וקלי מתיישבות לידו.
דמי נראתה הרבה יותר נחמדה במציאות. אך לא האמנתי למראה עיניי שבאמת אני אופיע מולם יום אחד.
"שם?" סיימון שאל.
"ג'ולין פטרסון, בת 15 מבוסטון." אני עונה במקרופון ונשמעת כלכך מוזר דרכו.
"את מהממת, ילדה." קלי אמרה ולאחר מן כל הקהל מחא כפיים.
הרגשתי קצת מוזר עם העובדה הזו.
"תודה, גם את ודמי.״ גיחכתי.
"מה איתי?" סיימון שאל. וקול צחוק בקע מן הקהל.
"גם אתה." עניתי.
"תודה,את כזו מתוקה!" דמי ענתה
"אז מה השיר שתשירי לנו?" סיימון
"Fools של Lauren Aquilina." עניתי לה.

הפעילו את מוזיקת הפסנתר והגיטרה.והרגשת את הדופק הוא היה חזק . נשמתי שלוש נשימות עמוקות.
וקירבתי את המיקרופון אל פי. עצמתי את עיני כדי לא להבחין בקהל במקרה שאביך את עצמי.
Those hardest to love need it most"

I watched our bodies turn to ghosts

Such good friends, it has to end it always does

That's the way life is

"Do we take that risk?

שמעתי את קול המחיאות כפיים של הקהל, אך ניסיתי להתמקד בהמשך השיר.
הנחתי את ידי על ליבי.
What if we ruin it all, and we love like fools?

And all we have we lose?

I don't want you to go but I want you so

So tell me what

Tell me what
Tell me what we choose"
סיימתי את השיר. פתחתי את עייני ושמעתי את מחיאות הכפיים גוברים וגוברים.
ראיתי אנשים עומדים לקראתי, ולא ציפיתי לכך.
הבטתי בשופטים, לא ידעתי לפענח אם הם אהבו את הביצוע או לא., ידי רעדו.
"זה היה מדהים!" קלי מחאה כפיים.
מחיאות הקהל נחלשו. וסיימון החל להגיד את דבריו.
"לא אהבתי את זה." דמי אמרה.
"הקול שלך חלש, והתאמצתי לשמוע אותך למרות שהיית על מיקרופון בפול ווליום." היא אומרת.
"לא יזיק לך שנה של שיעורי פיתוח קול." היא אמרה.
"זה לא נכון, לילדה יש פוטנציאל." קלי אמרה.
"באמת שמעת אותה?" דמי שאלה.
"אוקי, בנות תפסיקו בבקשה. אני אביע את העמדה שלי קודם." סיימון אמר.
"אני לא חושב שלג'ולין יש קול חלש, אני חושב שיש כאן מה לעבוד, אבל אני רואה כאן הרבה פוטנציאל
ולכן אני מחליט להעביר אותה."
"דמי?" הוא שאל אותה.
"לא, אני לא מעבירה, אני מציעה שכדי לחכות עוד שנה מעכשיו."
התאכזבתי מהתגובה של דמי, למרות שידעתי שיש לי קול חלש . השתדלתי שלא לשנוא אותה באותו רגע ולראות זאת כביקורת נוקבת.
"קלי, זה תלוי בך." סיימון אומר.
"אני מסכימה עם סיימון ומעט מסכימה עם דמי, אני לא חושבת שהקול שלך חלש. אלא שזה נובע מחוסר ניסיון בבמה. ואני יכולה להבין את זה. אני חושבת שזו תהיה טעות ענקית שלא להעביר אותך, אני רואה כאן פוטנציאל גדול, ולא סתם פוטנציאל. אני מעדיפה אדם עם קול חלש אך שמצליח לרגש, מאשר אדם עם קול חזק במיוחד שאין לך כוח כבר לשמוע אותו." היא הביטה בעוקצניות בדמי.
סיימון הבין את הרמז. וסימן לקלי לשתוק.
"אז אני מעבירה אותך." היא אומרת.
שמעתי את מחיאות הכפיים הגדולות, ולא האמנתי לכך.
"תודה, תודה, תודה תודה תודה." אמרתי אין ספור פעמים וניסיתי לחנוק את דמעותיי.
זאת הפעם הראשונה שלי שאני מצליחה לבכות משמחה.
"אני לא מאמינה." רצתי במהירות לאמא שלי. והיא חיבקה אותי ועטפה אותי באין ספור נשיקות.
"איך את מרגישה?" קנדיס המנחה שאלה אותי.
"מעולם לא הייתי מאושרת כמו עכשיו." אמרתי לה, והחזרתי לסדרנית את המיקרופון.
נזכרתי שרואן אמורה להגיע.
"אמא, אני רוצה לחכות קצת זה בסדר?" אני שואלת.
"כן, אבל לא להרבה זמן." היא הסכימה מרוב התרגשות.
אם היא הייתה יותר רגועה, כנראה שהיא הייתה מסרבת, מזל.
שאלתי את פליפ איפה הוא נמצא. והוא אמר שחבר שלו לא עבר את האודישן והוא מנסה לעודד אותו.
לאחר מכן כתבתי לו בסקייפ אם הוא זיהה ילדה עם כובע פנדה ענקי. (רואן) והוא אמר שלא.
שלחתי הודעה לרואן ושאלתי איפה היא. אך היא לא ענתה. ניסתי להתקשר אליה בשיחה קולית, אך גם זה היה לשווא.
'פליפ איפה אתה עכשיו?' שאלתי אותו.
'אני בקפיטריה, בואי לשם.'
הלכתי לקיפטריה הסמוכה, וניסיתי לזהות את פליפ שם.
'אני לא זוכרת כלכך איך אתה נראה.'
'את הילדה היפה שם עם השיער השחור?' הוא שאל.
'חחח אני לא יפה, אבל כן זאת אני.' הוא התרומם.
וראיתי נער נאה פונה לעברי, הוא היה שונה ממה שהוא נראה בתמונות.
ונראה הרבה יותר גבוה ממה שהוא טען.
'שלום ג'ולין.' הוא אמר.
'שלום פיליפ.' חייכתי. זה הרגיש לי כלכך מוזר לפנות אל אדם שדיברתי איתו מאחורי המסך יותר מחצי שנה.
'מה שלומך?' הוא בא לעברי וחיבק אותי. הייתי טיפה נבוכה, מפני שמעולם לא חיבקתי בנים.
'אז עברת או לא?' הוא שאל בסקרנות.
'עברתי!' הייתי קופצנית כלכך כשחשבתי על זה וחיבקתי אותו בחזרה.
'ידעתי.' הוא אמר.
'איפה רואן ורוס, היא אמרה שהיא תצליח לשכנע אותו לבוא ושהיא תבוא גם.'
'אני לא יודע, היא לא עונה לי.'
חיכינו מספר דקות, וכתבנו לרואן שאנחנו בקפיטריה, אבל רואן לא הגיעה. הרגשתי מאוכזבת מעט, מפני שהיא הבטיחה לי שההתערבות בתוקף.
'הבטחת לי שתבואי. והתערבות זו התערבות.' כתבתי לה, אך היא לא ענתה.