חברים- פרק 2 -שמי ג’ולין.

חברים- פרק 2- שמי ג'ולין.
~מוזיקה לאווירה~

'שמי ג'ולין, מהו שמכם?' כתבתי.
'סתומה שכמותי, אמרתי את זה בנימה כלכך פדופילית, זה בטוח יעורר בהם חשד לשווא,' אני חושבת ומניחה את ידי על המצח הענק שלי.
'היי ג'ולין, שמי רואן' מקלידה הנערה בעלת הכינוי – אמה ווטסון (עם לב).
'ג'ולין ג'ולין.. ג'ולין ג'ולין…' מישהו אקראי עם כינוי לא ממש קריא שלח הודעה.
'מה?' השבתי לו בחזרה. לא הבנתי מה הוא רצה שהוא חזר על השם שלי מספר פעמים.
עד שצלצל לי פזמון בראש- הפזמון של השיר של דולי.
'קוראים לך ג'ולין כמו שם השיר של מיילי סיירוס,' הוא החזיר לי בתשובה (עם סמיילי דפוק לחלוטין שמוציא לשון).
'למען האמת, זה השיר של דולי ומיילי עשתה לו קאבר,' תיקנה אותו רואן.
'תפסיקי עם התיקונים המעצבנים שלך, את גורמת לי לצאת כמו אידיוט!'
'סליחה באמת שאני מתקנת אותך כדי שתפנים את הטעות להבא.'
חשבתי לעצמי אם לספר להם למה באמת קוראים לי ג'ולין, אבל מצד שני למה לחשוף את הפרטים שלי מולם?
ומצד שלישי, למי אכפת?
'האמת שאמא שלי מעריצה מאוד גדולה של דולי פרטון, לכן היא החליטה לקרוא לי כך על שם השיר שלה'
'נחמד. סליחה שלא הצגתי את עצמי בפנייך, שמי פליפ!' הוא כתב לי.

'אתם מוכנים להניח את המקלדת שלכם לרגע, ולשתוק קצת? אני חייב לעצב משהו בפוטושופ ואתם קצת מפריעים לי.'
'לא.' פליפ ענה במהירות להודעתו של מישהו האקראי הזה שכתב את ההודעה.
'פליפ, קצת טקט לא יזיק.' רואן זרקה הערה לפליפ.
אותו ילד כינה את עצמו רדיואקטיבי והייתה לו תמונה חמודה של בובה מהקליפ של אימג'ין דרגונס.
תהיתי לעצמי מה כבר אפשר לעצב בפוטושופ חוץ מליטושי גוף של דוגמניות, והצרת מותניים.
'מה כבר אפשר לעצב בפוטושופ?' אני שולחת את ההודעה. לאחר מכן הסרתי אותה, כי הוא ביקש לשתוק ולא היה לי נעים על כך שלא כיבדתי את בקשתו.
כלומר, אני מספיק יוצרת לעצמי אויבים ושונאים במציאות, אז אני צריכה גם את זה?
'את צוחקת עליי?! אפשר לעצב כל דבר בפוטושופ, גרפיטי, אפקטים, אקשנים, סצנות סרטונים, ניקים, תמונות.' הוא השיב.

גרפיטי ותמונות אני בערך יודעת מה זה, אבל לא הבנתי בדיוק את השאר, העדפתי שלא לשאול כדי לא לצאת אדיוטית.
'אה ברור! אקשנים… מתה על זה!' החזרתי לו בהודעה בניסיון להעמיד פנים שאני באמת יודעת על מה הוא מדבר והוספתי סמיילי חמוד.
הסמיילים בסקייפ כאלה חמודים, אף פעם לא ייחסתי להם תשומת לב כמו עכשיו.
'כן הם ממש יעילים לתמונות, נותנים אפקט יפה כזה.' הוא מסביר לי. ואז הוא מקליד עוד הודעה,
'ג'ולין קוראים לך, נכון?'
אני שולחת לו סמיילי מהנהן והוא שוב כותב לי הודעה.
'קוראים לי רוס.'
'היי רוס, אז מה אתה מעצב בדיוק?…' שאלתי.
'את יכולה לראות בשיתוף מסך, אבל קודם את צריכה להוסיף אותי בחברים.'
ראיתי התראה שהוא שלח לי בקשת חברות ואישרתי אותו. הוא התקשר אלי, ומיד נבהלתי כי פחדתי שזו תהיה בטעות שיחה קולית או שיחת וידיאו ושהוא בטעות יראה אותי או ישמע. אז דחיתי את השיחה באופן ישיר.
'אולי אחר כך…' כתבתי לו בהודעה פרטית.

"ג'ולין, ג'ולין בואי כבר לארוחה!" אימי קראה לי בקול חסר סבלנות.
"אבל אמא, יש לי כמה תרגילים שאני חייבת לסיים עכשיו!" אני אמרתי לה בתור תירוץ לכך שאני רוצה עוד לדבר עם החברים האנונימים שלי.
"תסיימי את התרגילים אחר כך, בואי לפני שהארוחה תתקרר!" היא צועקת.
אני מתעלמת ממנה ורואה מה שהחברים האנונימיים שלי כותבים.
'רוצים לשמוע אותי שר?' שאל פליפ.
'אתה יודע לשיר?' רואן תהתה.
'כן, אני גם מנגן על גיטרה אקוסטית, פסנתר ומתחיל ללמוד לנגן בחליל' הוא ענה לה.
הוא מנגן ושר? זה די נחמד. גם אני מנגנת על גיטרה אקוסטית, אבל אני די חובבנית בזה עכשיו. תהיתי אם לשתף אותם גם בזה, אבל בכל זאת אולי הם כן פדופילים?
'אני גם שרה ומנגנת על גיטרה אקוסטית, אבל רק שנתיים בערך.' אני מוסיפה את ההודעה שלי לשיחה.
'נהדר, אולי נעשה דואטים ביחד.' אמר פליפ.
מוזר שלמרות שאני מבטלת את עצמי וחושדת שהם פדופילים או אנסים, אני מרגישה תחושות מסויימות שאומרות לי לסמוך עליהם.
בכל זאת, קל מאוד להאמין שהם ילדים רגילים כמוני. אולי עם חיים טובים יותר, אולי פחות. מי יודע?

"תפסתי אותך!" צעקתי מרוב בהלה, זה היה הקול של אימי.
היא הפנתה את הכיסא שלי כלפיה.
"אז אלה השיעורים שלך?" היא שואלת בקול רם.
"מה זה?" היא שואלת.
ואני שותקת, יוצאת במהירות מהסקייפ.
"חמודה, בגילך אסור לפספס ארוחות! אני לא מוכנה לדרמות התבגרות, ולהפרעות אכילה שיהרסו את חייך!"
"איך זה קשור להפרעות אכילה?!" צעקתי בקול רם.
אלוהים, היא השתגעה, איך היא הצליחה לקשר את זה שאני לא ניגשת לארוחה לכך שאני הופכת לאנורקסית?
היא מושכת לי באוזן. מובילה אותי בתוקפניות אל שולחן האוכל.
"איה, איה, איה, איה, איה, איה,איה,איה,איה,איה," אני אומרת מספר פעמים.
והולכת אחריה בלב ברירה, כי אם אנסה לעצור בעדה, אני די בטוחה שהאוזן שלי תיתלש.
"אמא, זה כואב!" אני אומרת לה ומנסה להזיז את הראש, בניסיון להאבק באחיזה שלה.
"זאת המטרה של זה חמודה, עכשיו לארוחה!" היא אומרת בטון מאיים.
אמא שלי היא לא אמא שמתעללת בדרך כלל, היא פשוט לא אוהבת את זה שאני משקרת לה,
ולא היא לא מכה, זה הדבר האחרון שהיא תעשה לילדים שלה. כלומר בראד אחי, שעכשיו בקולג' היה פחות ממושמע ואהב מאוד להתחמק ולהמציא תירוצים לאמא,לכן הוא תמיד הזהיר אותי לא להתנהג כך, ושבישביל לשקר צריך מיומנות.
לצערי, כשזה מגיע לאמא, את המיומנות הזו לא ירשתי ממנו.
אני אוהבת אותה מאוד, אבל בנינו? המשיכות באוזן, ממש ממש מיותרות (וכואבות).
אכלתי את הארוחה,עשיתי שיעורי בית, למרות שהיה קצת מאוחר,
טכנית זה לא היה ממש לעשות שיעורי בית, העתקתי את התשובות מהספר, התקלחתי.

נכנסתי שוב למחשב כדי לבדוק אם החברים-האנונימים מחוברים.
ראיתי את פליפ שואל את כולם איך הם נראים וקצת לספר עליהם, הוא לא ביקש תמונה אלא סתם רצה שהם יתארו על עצמם כדי לקבל "תמונה
דימיונית" לגבי איך שהם נראים באמת.
זה כבר הוציא אותו כחשוד לפדופיליה.
אבל משום מה, לכולם לא הייתה בעיה לתאר את עצמם.
רואן אמרה שהיא בת שלוש עשרה, ושיש לה שיער חום בהיר ועיניים בגוון שמזכיר קצת את האוקיינוס.
(היא טענה שהן בגוון כחול-ירוק, אבל אני החלטתי לקרוא לזה אוקיינוס). היא אמרה שהיא לא יפה במיוחד ויופי הוא דבר די שטחי,
ומה שחשוב באמת היא הבריאות כי בלעדיי הבריאות אין דבר באמת שאפשר לעשות בחיים.
כולם הסכימו אותה, אבל פליפ ציין שהוא מסכים איתה, אבל זה מבאס ביותר להיות מכוער שאף אחד לא סובל, למרות שיש לך בריאות טובה.
רוס היה בהלם מכך שרואן בת שלוש עשרה,כי הוא חשב שהיא בת שבע עשרה ושיש לה אישיות מאוד בוגרת וחכמה.
הוא תיאר את עצמו כמישהו עם שיער חום, ועיניים חומות, הוא טען שהוא מכוער גבוה.
כולם שאלו אותו ברצף מה הגובה שלו, עלה בי קצת גיחוך בגלל התפלטיה שקרתה בניהם.
הוא ענה שהוא בגובה מטר שמונים ושש.

ואז מיד הם החלו לדבר ולשאול את הגובה של כולם. רואן טענה שהיא בגובה מטר ארבעים ותשע, והיא הזהירה את כולם לא לציין שהיא נמוכה, כי היא יודעת זאת.
פליפ אמר שהוא היה רוצה להיות בגובה של רוס, אבל הוא רק בגובה מטר שבעים וזה מבאס כי הוא בגילו, כך שאין סיכוי שהוא יגבה באופן משמעותי יותר.
ורואן אמרה לו שישתוק, כי לידה הוא נראה כמו עמוד חשמל.
גיחכתי שהיא תיארה את ה'גבוהים' כעמודי חשמל, אהבתי את הדימוי הזה.
הם דיברו יותר מידי על מראה מאשר על אופי, אבל כך גם גיליתי עליהם דברים חדשים.
ציטטתי את המשפט שרואן אמרה לגבי הבריאות, הוספתי כמה חתים נחמדים כדי לציין את זה שאני מגחכת.
ציינתי שזה לגמרי טיפשי שלפני רגע דיברתם על כך שבריאות הוא ערך עליון ולאחר מכן כל השיחה שלכם הייתה על יופי ועל כמה הם היו רוצים להיות גבוהים.

פליפ היה חייב להיות חטטן ולשאול איך אני נראית, תהיתי אם להמציא את זה שאני בלונדינית טיפוסית עם עיניים כחולות והרבה טוענים שאני יפה-כמו שאני טוענת לרוב בבלוג, או שפשוט ללכת על האמת?