חברות מעל הכל -פרק שני-

"תראו, תראו!" שרון אמרה עם הקול הלועג שלה.
"למה עשית את זה?" כעסתי עליה.
"עשיתי מה?" אמרה עם החיוך השטני שלה ולגמה מהדייסה שבקבוקה.
לא עניתי לה, ידעתי שהיא מודעת למה שהיא עשתה מספיק טוב, גם בלי שאני אסביר לה.
גלגלתי עיניים, שילבתי ידיים וניסיתי להקשיב למורה, רק שלא יכולתי.
הייתי שקועה בכעס שלי על שרון.
"קורטני! סוף, סוף חזרת למיטבך" אמרה קטיה, המורה לגאוגרפיה.
שתקתי, התביישתי לשאול למה התכוונה כשאמרה את זה, לא רציתי שישמעו את קולי.
שרון הסתכלה עלי במבט כעוס תוך הרמת גבה וכיווץ עיניים.
לא היה לי נעים, לא רציתי שהיא תשב לידי. לא רציתי לראות אותה בכלל.
זאת הייתה רק השעה הראשונה, הזמן עבר לאט.
כמעט כל התלמידים הקשיבו לקטיה ולהסבריה, ולא הורידו את העיניים מהלוח.
הסתכלתי מדי פעם אחורה, לראות את עידו, לבדוק מה שלומו.
היו פעמים שמבטינו נפגשו. ניסיתי לחייך אליו עם החיוך העלוב שלי, והוא התעלם ממני והמשיך לדבר עם הילד שישב לידו.
הסתובבתי חזרה, הנחתי את הראש על היד ונאנחתי.
שרון הביטה בי שום הפעם באותו מבט, אבל שבה מיד להביט על הלוח.
נשכתי את השפה ואזרתי אומץ לשאול אותה מה גרם לה לעשות את זה.
"שרון? למה הפרדת ביני לבין עידו?" לחשתי
"את לא בליגה שלו במילא, מה אכפת לך?" גיחכה.
"אבל מה גרם לו לרצות לעבור מקום?"
"בואי נגיד, שסיפרתי לו עלייך הרבה" חייכה.
"אבל מה סיפרת לו עלי?"
"עניינך? לא"
באותו רגע רציתי לחנוק אותה, כל כך כעסתי.
אף פעם לא חיבבנו אחת את השנייה, אף פעם לא דיברנו כחברות, אבל אף גם לא הבנתי למה אנחנו לא מחבבות אחת את השנייה.
אפשר לומר, ששתינו למדנו אחת על השנייה.
אני למדתי מי היא, למדתי למה היא מסוגלת, למדתי על האופי שלה.
ואותו דבר היא. היא למדה מה הן נקודות התורפה שלי, שאחת מהן היא שאני לא יודעת לענות ולהשיב אש.
באותו הרגע, נשמתי נשימה עמוקה, קמתי בכעס ויצאתי מהכיתה בריצה.
לא עניין אותי מה חשבו עליי, פשוט לא יכולתי לשבת לידה שנייה אחת נוספת.
אחריי יצאה קטיה.
היא שאלה לשלומי, התעניינה מה קרה וסיפרתי לה את האמת.
היא ביקשה שאחזור לכיתה והבטיחה שתטפל בעניין.
זאת הייתה רק תחילתו של המקרה.
חייכתי את החיוך המאולץ שלי, הנהנתי והלכתי לשירותים לשטוף פנים.
לאחר מכן חזרתי לכיתה והתיישבתי בכיסא.
"מה קרה? הלשנת עלי?" פקפקה.
"אם את קוראת לזה ככה, אז כן" השבתי.
היא צחקה, הנידה את הראש מצד לצד ואיימה עלי.
לא רציתי לריב איתה, אבל היא חצתה את הקווים האדומים שלי, שגם אני כבר לא יכולה לשאת יותר.
אחרי שני שיעורים רצופים של גיאוגרפיה, הצלצול להפסקה נשמע.
ניגשו אלי ושאלו אותי מה קרה לי בזמן השיעור.
עוד לא הספקתי להוציא מילה ולספר את הסיפור, וכבר שרון החליפה את תפקידי.
היא סיפרה דברים שקריים, עיוותה אותו ולא היו לי האומץ והיכולת לבוא ולהשתיק אותה.
אפשר לומר שבאותו רגע חשבו שאני מפלצת מרושעת והיא פיה טובה.
כולם הזדעזעו, הופתעו ולא אמרו מילה.
הם העדיפו להתרחק ממני, אפילו שקד ומיה.
שתיהן התעלמו ממני לחלוטין.
הן קראו לשרון, יצאו מהכיתה בנחת והיה ניתן לשמוע את צחוקן.
נשארתי במקומי ולא זזתי.
עיינתי ביומן שאימי קנתה לי והתחלתי לצייר בו ציורים.
עיניי דמעו.
ניגבתי את הדמעות וניסיתי להסתיר את הפנים, בכדי שאף אחד לא ישים לב לבכיי.
קיוויתי שההפסקה תחלוף ושהיום הזוועתי הזה יעבור.
אבל אם עד אז חשבתי שהיום הזה נוראי, מה שקרה בסיום ההפסקה היה פשוט מחליא.
בשלב מסוים, לקראת סוף ההפסקה, הנחתי את ראשי על השולחן ועצמתי עיניים.
ניסיתי לחשוב מחשבות טובות.
לא האמנתי שזה קורה לי, חשבתי שאני בתוך חלום בלהות.
לא פעם ניסיתי לצבוט את עצמי בשביל להתעורר מהחלום הנוראי הזה, אבל הבנתי שזאת המציאות.
עצמתי עיניים, המחשבות רצו, והעייפות הנוראית מהלילה גרמה לי להירדם.
לא חלמתי כלום, ישנתי שינה לא טובה.
אבל אז… עשו לי מעשה משפיל שהותיר אותי בהלם.
פתחתי את העיניים, כולם התבוננו בי, השתוללו מרוב צחוק, הצביעו עלי.
ואני, שעוד הייתי חצי ישנה חצי ערה, לא ידעתי איך להגיב.