חבלי הזוהר בהשראת צוק איתן

1
"כן המפקד!"
"משוחררים."
החיילים לבושי מדי החום- צהוב מתפזרים מיד. אף אחד מהם לא אומר הרבה. פה ושם נזרקות מילים כמו "להתראות" או "מחר כרגיל, הא?", אבל לא יותר מזה.
המפקד שלהם, תומר, "הבן אדם הכי קשוח עלי אדמות" כפי שכולם מכירים אותו, ועם אותה "מכסת עקשנות שלא נגמרת" כמו שחייליו אוהבים לכנותו, עומד עכשיו וצופה בהם בחיוך. היה בהחלט מספק לראות אותם נקרעים היום באימונים; חמש שעות ברציפות של אימוני לחימה מתקדמים על הקרקע, עשר דקות הפסקה, ואז עוד חמש שעות. אפשר לומר שהם עושים עבודה טובה, אולי אפילו טובה מאוד. ובהתחשב במציאות שהם חיים בה, בה כל יום הוא לחימה בלתי פוסקת עם הצד השני, חייבים צבא מחושל וחזק, והוא יכול להעיד על עצמו בלי כל ספק שהוא המפקד הראוי ביותר לחטיבת 221 ביחידת הלוחמים הקרקעית "000".
פעם, לפני חמש עשרה שנים, כשהיה בן עשרים ואחד, חייל צעיר שכל חייו פרוסים לפניו, לעולם לא העלה במחשבתו שיגיע לדרגת מפקד. אבל הצבא הזריק לו את "סם הרעל" כמו שנקרא, ובלי שאפילו הרגיש, עם דחף בלתי מוסבר, הוא עלה בדרגות במהירות עד שקיבל את תוארו העכשווי כמפקד. לא שהוא לא גאה בזה, אבל זה דורש הרבה מאמץ וכוח ובעיקר התמודדות. אבל לא סתם התמודדות. זאת התמודדות עם בדידות של קבלת ההחלטות לבד והאחריות הגדולה המוטלת על כתפיו בלי אף אחד מימינו או שמאלו שיתמוך בו. כמובן שהוא לא המפקד היחיד בצבא שצריך לעבור את כל זאת, אבל הוא מובדל במשהו מן האחרים- לו אין אישה וילדים שיחכו לו בבית בסוף כל שבוע, כך שהוא לגמרי לבד. טוב, ליתר דיוק, לא לגמרי לבד.
"היי צור!" קורא תומר לאחד החיילים, הגבוה ביניהם מסתובב באיטיות.
"כן, תומר?" שואל בקול עייף.
"היי, כל עוד אתה כאן אתה קורא לי המפקד, שמעת?"
צור מפטיר אנחה.
"יותר פעמים ממה שאני-"
"צור!" גוער בו תומר, ומישיר אליו מבט כועס במיוחד.
"כן המפקד!" עונה צור כמעט מיד, ומצדיע בידו.
תומר מחייך קלות בזווית פיו. משיהו שהיה רואה את זה מהצד היה חושב שזה משעשע לראות את הסיטואציה שבה אבא שמשמש כמפקד על בנו בצבא, מנהל עמו שיחה צינית כזאת, אבל לא תומר. הוא אוהב את צור ואת ההומור שלו (שהוא מודה שכמעט ואי אפשר לעמוד בפניו) , אבל לפעמים צריך להזכיר לו מהם הגבולות. תומר מסתכל בשעונו, לוחץ עליו ומסך שקוף עם מספרים אדומים זוהרים מופיע באוויר.
"השעה ארבע וחצי בדיוק. בשבע וחצי אתה בבית, שמעת?" מבהיר תומר.
"ארוחת ערב עליי." מפטיר צור, וכבר פונה להסתובב במהירות.
"צור!"
צור מסתובב חזרה בתסכול. 'מה בוער לו כל כך כל פעם שלא אקנה מבחוץ?' חושב לעצמו.
"אני, אתה," מצביע תומר על עצמו וצור. " חמש מאות קלוריות כל אחד. אז תדאג שיהיה הכי מזין."
צור מהנהן. הוא כבר מכיר את כל הסיסמאות האלה של תומר ויודע בדיוק למה הוא מתכוון- במילה פשוטה: בריאות. זה דבר שמאוד חשוב לו. אולי אפילו יותר מידי. וזה די מתסכל אותו כבר, אבל היי, לפחות הוא הסכים( גם אם לא ממש בגלוי) שיקנה אוכל מבחוץ. ומזל שכך, הוא שונא כשהוא ותומר עושים ארוחת ערב בבית ביחד. תמיד נשבר משהו ולאוכל יש טעם של קיא. אבל כמובן שבשביל תומר הבריאות היא מעל הכול, אז הוא חייב ללכת לפי התנאים שלו. מה שגם הוא חי על חשבונו בחינם. תומר הוא האבא החורג של צור אחרי שצור התייתם מהוריו שנרצחו כשהיה קטן. מאז תומר לקח אותו עוד רק שהיה בן שש וגידל אותו תחת חסותו, טיפל בו ודאג לכל צרכיו בלי שהיה חייב. אבל חייו של תומר הביאו אותו לקבלת ההחלטה בקלות, זאת מכיוון שמעולם לא מצא את אהבתו. צור יודע שתומר הקריב רבות בשבילו, זאת ועוד שדאג להכניס אותו לחטיבת 221 הנחשבת בין המיוחדות בצבא. כל זה, ועדיין צור לא מבין לפעמים את תומר, שעדיין לא הפנים שהילד הקטן שגידל כבר איננו, ואת מקומו תופס גבר חסון בן 21, נאה, ואפילו מאוד, שבהחלט יודע לדאוג לעצמו. אבל האמת היא, שתומר יודע את כל זה, וקשה לו למרות הכול, אז הוא מבטא זאת במישורים שונים עם צור: אם זה דאגה לבריאותו ומזונו, אם זה בירור וחקירה במקומות שהוא מסתובב ואפילו הקצבת השעות בהם הוא קם או חוזר הביתה. יוצא מזאת שתומר נותן לצור להרגיש במסדר צבא גם שהוא לא בצבא. פעם אפילו תומר שאל את צור אם יש לו חברה, כמובן שהוא מיד צחק במבוכה, ולמזלו תומר הבחין במבוכתו ושינה את נושא השיחה. כך שמבחינת צור, תומר כבר למד עד כמה הוא יכול לשאול שאלות חוקרות ובדיוק אלו שאלות.
"יודע מה," אומר לפתע תומר, "אולי עדיף לחכות לשיראז וזהו. האוכל שלה הכי טוב."
וצור מסכים אתו. עם כל מילה.
***
"סוף סוף קצת שקט", חושבת שיראז. ההמולה שהייתה פה רק לפני דקה כמעט והוציאה אותה מדעתה. חן ורות רבו כרגיל והפעם על איזה תיק טיפשי. ואימא שלה כמובן התערבה כי הן הכריחו אותה ואז אבא שלה נגרר. (למרות שהוא לא ממש עזר) בסוף הם התפשרו על משהו אם כי היא לא בטוחה על מה, פשוט כבר לא הייתה שם כדי לשמוע. בסוף זה נגמר כשכולם יצאו בצרחות מהבית, ( חן ורות עדיין על התיק המטופש ואימא שלה על חוסר היעילות שהפגין בעלה ) וכמו בכל בוקר שגרתי כזה, שיראז סוף סוף מורשית לצאת מחדרה ולרדת כמובן- אל המטבח. רק שם, בין הסירים והריחות הטובים היא מרגישה סוף סוף מנותקת וחופשיה מהכול. אז היא שרה, רוקדת באלתורים לא ממש מוצלחים אבל זה לא אכפת לה, זאת השעה היחידה ביום שלה לבד, והיא אוהבת אותה מאוד. בדרך כלל, כאשר אין יותר מידי דברים שיעמדו לה בדרך( כמו השפחה שלה למשל) היא מספיקה לבשל את כל התפוקה עד שבע. ואם לא, היא מזמינה את אמור, החבר הכי טוב שלה לעזור לה. הוא מהסוג שיודע לבשל, זאת אומרת ממש יודע לבשל. תמיד היא אומרת לו שהוא צריך להיות שף מקצועי, אבל הוא מתכוון להתגייס השנה לצבא. הוא בן גילה, בן תשע עשרה. אמנם גדול ממנה בחצי שנה, אבל עדיין לא עשה צבא. ברצועת יסאר מתגייסים כבר ברגע שנמלא 16 שנים. אבל יש את האפשרות שלא. ואמור הדחיק את עניין הצבא עד עכשיו, מכיוון שלא ידע בדיוק בין מה לבחור: האהבה הגדולה שלו למטבח, או קבלת חיי הצבא הקשים. וזאת הייתה בחירה לא קלה, הוא הרי יודע שהכניסה לצבא כמעט ומחייבת אותו למסור את חייו מראש וכרוך בזה 99 אחוזי סכנה. אבל כפי ששיראז רואה את זה, לא ניראה שממש אכפת לו מלקחת את הסיכון. היא חושבת שמשהו השפיע עליו, לפחות מאז שהצהיר בפניה על החלטתו לפני חודש, וזה מדאיג אותה מאוד. הוא גם התחיל לפתח שרירים בידיים, מה שלדעתה כלל לא התאים לו. חבל רק שנשים לא יכולות להתגייס לצבא, חשבה שיראז לא פעם, היא הייתה רוצה להיות אתו שם, לוודא שהכול בסדר. לפחות היא מתנדבת להביא אוכל לחיילים וזה מספק אותה לא פחות, כי היא יודעת שהעבודה שלה חשובה ביותר, הרי לא כל אחת הייתה מוכנה לקום בבוקר ולהתחיל לבשל לשלושים חיילים. לכן גם אין הרבה מתנדבות כמוה ביסאר. למעשה, היא היחידה שעושה זאת ליחידה שבה היא מתנדבת, חטיבת 221 המובחרת. וזאת גאווה עצומה בשבילה, שלא תבינו אותה לא נכון, פשוט יש הרבה נערות בגילה שבוחרות בעבודות קלות שלפעמים לה עצמה נראות קורצות בעין, כמו למשל העברת מצרכים בסיסיים לחיילים, או אפילו ניקיון ושטיפת מטבח וחדרי הבסיס. אבל היא החליטה לבחור דווקא באוכל, טוב, אחרי הכול שיראז מפורסמת מאוד במאכלים שלה כמעט בכל השבט שלה. "שם שבט -השחומים, כך הם נקראים על שם צבע עורם. ביסאר יש 13 שבטים שמחולקים לפי משפחות, גזע, צבע עור ומנהגים קדומים. ושיראז היא בת למשפחת " משפחה נחשבת מאוד בקרב השבט שלה, שמונה כ100,000 משפחות. סבא שלה היה פעם אישיות גדולה בשבט, טוב, לפחות עד שהוא נפטר, לפני תשע שנים.
כששיראז גומרת להכין את כל האוכל- שבעים קציצות בשר , תפוחי אדמה ממולאים ועשרות ביצים קשות שחיממה ברגע במכשיר מחמם הביצים המיוחד שלה, היא מעמיסה הכול על הצידנית הענקית שלה ויוצאת לדרך. לוקח לה בדיוק חצי שעה נסיעה ברכב הפרטי שלה, זה שקנתה לעצמה כבר בגיל 17, והיא כבר בבסיס. השעה שבע בדיוק. היא נאנחת באנחה כששער נפתח אוטומטית והשומר לידו מחייך אליה בברכת שלום. היא לא איחרה. היא יורדת מהמכונית שעוצרת אוטומטית בנקישת ידה המונפת באוויר, ופותחת את תא המטען בלחיצה על לחצן מוסווה. 'מה הייתה עושה בלעדי הטכנולוגיה האדירה שפיתחו בני עמי?' היא חושבת לעצמה. 'אנחנו כאילו ושולטים בכול', היא חשבה לעצמה לא פעם , 'ולפעמים ניראה כאילו כל המחשוב הזה הוא בעצם קסם כזה, כאילו אני לא נוטה להאמין שדברים שמתבצעים כל כך מהר הם אמתיים. זה מידי דמיוני לפעמים.'
"היי שיראז!" מברך אותה תומר, המפקד של היחידה.
"מה הבאת לנו היום?"
"קציצות בשר, תפוחי אדמה וביצים." היא מצביעה על התבניות הגדולות שמסודרות בערימה על הקרקע החולית של הבסיס.
"אתה שומע את זה צור?" קורא תומר מעברה השני, אל עבר מבנה הבטון הלבן שמאחוריה. "זה מה שניקרא אוכל מזין ומספק את החמש מאות קלוריות שנדרש לנו! תלמד."
שיראז מסמיקה בסיפוק. אחרי הכול, בשביל הרגעים האלה היא התנדבה.
"אין על האוכל שלך שיראז. תודה, תודה רבה." אומר תומר וקולו נשמע מעריך באמת. היא תוהה עד כמה היא חוסכת ממנו בארוחה הזאת. היא יודעת שהוא חי לבדו עם צור בנו היתום, וסביר להניח ששני גברים כאלה, לא כל כך מתמחים בנושא של אוכל.
"מה קורה שיראז?" מפטיר לעברה צור, שמגיע בספונטניות, מיוזע כולו מהאימונים.
"בסדר." היא מחזירה לו באותה נימה יומיומית כשהיא פוגשת אותו ומעדכנת אותו מה בתפריט ארוחת הערב שלו.
צור מתלהב. הוא מציץ בכל תבנית והיא לא יכולה שלא להרגיש מסופקת מהמחמאות שהוא מרעיף על האוכל.
"למה כל הטוב הזה מגיע לי, למה?" הוא אומר את המשפט החוזר ונשנה שלו בקול משועשע כשמבטו מופנה לשמים. ולרגע השאלה שנתלית בעיניו כמעט ונראית לה אמתית .
הוא מודה לה ופונה ללכת עם שלוש תבניות של קציצות חמות. את השאר לוקח תומר, מניד בראשו כרגיל, כאות תודה עמוקה כמו תמיד ושיראז חוזרת אל הרכב, באותה הרגשת סיפוק שגורמת לה לרצות לקום מחר בבוקר ולהכין אוכל מחדש, כמעט כמו באותה התרגשות של היום הראשון להתנדבות שלה.

"לא, לא, דיברנו על זה כבר אימא" אומרת שיראז בקול מתוסכל. לפעמים ניראה לה כאילו אימא שלה לא תבין אותה לעולם. והיא מודעת היטב לכך שהיא כבר בת תשע עשרה, אבל משום מה יש עדיין את אותם ויכוחים שטותיים ומיותרים, כמו עכשיו למשל כשאימא שלה מזכירה לה שוב את עניין ההתנדבות שלה וגוערת בה על בחירתה השגויה לטעמה שמבזבזת לה שנה שלמה מחייה. אבל האמת היא ששיראז יודעת שהיא אומרת זאת רק מפני שלאימא שלה לא הייתה את ההזדמנות להתנדב כמוה, והיא ישר נזרקה אל חיי העבודה הקשים כבר מגיל שבע עשרה. יום יום אימא שלה הולכת למכון "מחשוב וטכנולוגיה מתקדמת" כדי להמציא עוד ועוד דברים חדשים בשביל העיר שממילא כבר מפותחת מספיק. היא עובדת נורא קשה, תשע שעות ביום, אבל זה לא מונע ממנה גם להתפנות לבית ולשתי אחיותיה הקטנות של שיראז. אבל לפעמים היא מרגישה קצת בודדה במערכה. כאילו אימא שלה כבר סומכת עליה מספיק ועל האחריות והבוגרות שפיתחה לעצמה שהיא פשוט לא צריכה את עזרתה, והאמת היא ששיראז צריכה, והרבה. קשה לה עם האחיות שלה ומריבותיהן, קשה לה עם קבלת ההחלטה מה היא תעשה בחיים האמתיים שנראים יותר ויותר קרובים, והכי קשה לה עם זה שהיא עדיין לא מצאה את הזיווג שלה בעולם, בעוד רוב חברותיה כבר מזמן בנו לעצמן חיים משלהן עם חבריהם או בן זוגן לעתיד. יש לה אפילו חברה טובה שהתחתנה לא מזמן בטקס השבט המיוחד שנערך כמסורת בו הכלה מחויבת ללבוש לבן ואילו התחתן בבגד כהה ופשוט. היא לא צפתה זאת כמובן, אבל כנראה שהחיים מכתיבים את עצמם ואז ביום אחד היא מוצאת את עצמה ממש שם, מוקפת בין כל חברותיה הקורנות בשמלות יותר מידי נוצצות בשביל חתונה, ועל עקבים עליהן הם מדדות בקושי, שרק תורמים למראה המזויף והכל כך מגוחך שהן נראות. והיא זוכרת את עצמה עומדת שם, מחוץ לחבורת בני הזוג אוחזים הידיים בשמלה לבנה פשוטה, שבאמת ובתמים לבשה אותה מתוך כוונה אמתית להתמזג באווירת החתונה, עם סנדלים שטוחות ומתבוננת בהן, ומשום מה, לא מקנאה כלל בשמחת החיים שלהם. אבל מצד שני מוכנה לעשות הכול בשביל להחזיק יד של בחור יפה, שבאמת ובתמים יאהב אותה והיא אותו.
המשפחה שלה לא מלחיצה אותה יותר מידי. הכול יותר הולך ברמזים. זה יכול לקרות בסעודות החגים, בהם יושבת כל המשפחה המורחבת ומשוחחת על דברים שהיא לא ממש מוצאת בהם עניין, ואז מגיע התור לדבר עליה, וזה ממשיך לציור דמיוני שאותו מציירת כל משפחתה בקולי קולות ובו הם רואים אותה עומדת בחתונה או מביאה בפעם הראשונה את בן זוגה הביתה.. שיראז יודעת שהם לא עושים את זה מרוע לב, אלא להפך, אבל לפעמים שפוט לא נוח לה עם כל העניין אז היא זורקת משפט מגוחך על זוגיות שמוציא מכולם צחוק משוחרר, ושאיכשהו שגורם להם להעביר מיד נושא.
אבל האמת היא שלשיראז יש חבר, טוב, לא בדיוק "חבר" רשמי אלא יותר כמו חבר טוב כזה. אבל האמת היא שאמור חי אתה כמעט מאז שיצאה מהבטן. הם עשו הכול ביחד מאז ומתמיד והיו אחד בשביל השני מאז ומעולם. שיראז אוהבת אותו מאוד, אבל לא בדרך הזאת.
המשפחה של שיראז מתיישבת לארוחת הצהריים הרגילה. ברוב הפעמים שיראז מכינה את ארוחת הצהריים כחלק מהאוכל לחיילים אבל הפעם היא נתנה לאימא שלה להכין משום שההתנדבות התאחרה מקרב קטן שהתנהל קרוב לגבול. מצחיק לומר אפילו את המילה קרב, בגלל שהם לעולם לא ממש רואים את האויב. הכיפה השקופה בשמים היא זאת שלא נותנת להם, אבל יחד עם זאת מגינה עליהם. זהו מן מסך שקוף וחזק שמנטרל את הפצצות המשוכללות של הצד השני, לפחות את רובן. אבל יוצא שלפעמים הצבא צריך לחצות את הגבול ולהילחם בצד השני אבל זה תמיד נמצא ב' 'שטח המת" שבין יסאר לאמן. שם נערכים המלחמות האמתיות. פעם, שיראז שמעה, הרבה לפני התקופה שלה, עוד היו קוראים למלחמות בשמות, אבל הם כבר מזמן הפסיקו בלתת כותרות או למספר את המלחמות. מלחמה זה דבר שבשגרה. יותר נכון, דבר שמרענן את השגרה קצת ולא יותר מזה. וכך זה מבחינת שני הצדדים היה כבר למעלה ממאה שנה. לולא הכיפה שמגינה עליהם הם היו נוחלים הרבה אבדות. לא שעכשיו הם תמיד יוצאים מנוצחים, יש הרבה קרבנות מלחמה של חיילים אילו מונצחים בהר המשכן . הוא נקרא כך משום שהוא המקום הכי קדוש ביסאר, שם שוכנות הנשמות הקדושות שמתו למען עמם. שיראז מאז ומעולם האמינה שבאמת יש במקום הזה קדושה אמתית. כאילו אפשר להרגיש איך האדמה ספוגה בטוהר כזה, , למקום הזה יראת כבוד גדולה כמו רבים בשבט שלה. אבל היא מעולם לא העיזה עדיין לבקר בו, רק שתהיה גדולה מספקי, אולי אחרי חתונתה תוכל לדרוך על מקום כזה, מבחינתה צריך עוצמות נפש כדי לחוות את הקדושה ששוכנת שם. אחרי הכול, יש שם נשמות גבוהות שמתו במלחמות והקריבו את נשמתם מתוך ידיעה מראש. ועל כך היא באמת מרגישה קטנה לעומתם.
תמיד הרגישה הקטנה, זאת שלא קיבלה יותר מידי את היופי, לעומת אחותה בת ה17 עם עיניה הכחולות המבריקות ושיערה המשי הגולש. היא לעולם לא קינתה בה על כך, היא אוהבת את חן, אבל לפעמים ניראה שכל מה שמעניי ואותה זה איך היא נראית ומה יאמרו עליה. שיראז בדיוק ההפך. היא לעולם לא חושבת לפני כל יום של התנדבות אם בכלל לתת מבט על עצמה במראה. כמובן שלא לשים איפור או אביזרי נוי שמיותרים מבחינתה. היא עצמה, אבל לפעמים היא מקווה בליבה שהיה לה קצת יותר חן, אז אולי הייתה מוצאת את אהבתה בקלות. אימה שלה חולקת על כך, מבחינתה היא הבת הכי יפה שלה, מה שלשיראז מהווה טעות גמורה. אבל היא יודע שחלק גדול מזה באשמתה. אם רק הייתה מסדרת את שיערה השחור הגולש ולא אוספת אותו לקוקו קלוש כל לילה או מתלבשת בשמלות צמודות נוצצות כמו אחותה (למרות שהיא כלל לא חושבת שזה יפה) ולא בשמלותיה הארוכות והאווריריות יכול להיות שהיא באמת הייתה יכולה להיראות יפה. יש לה נתונים.
 
היום הבא עובר מהר מידי כמו כל שאר הימים האחרים. עובר עם אותם ריבים, אותם דיבורים, ויכוחים, צחוקים, אותו סדר יום של שנת ההתנדבות של שיראז. אותה שיגרה. מי שמכיר אותה יודע ששיראז שונאת את השגרה. אמור יודע את זה יותר מכולם, אפילו מהמשפחה שלה, כי היא דואגת להתלונן באוזניו על זאת בכול הזדמנות. מזל שיש לה את אמור שקצת מפיג לה את כל השעמום הזה. מצחיק לומר שעמום, כי כל יום ביסאר הוא בעצם לא צפוי. פתאום נופלת פצצה חדשה בשמים, ונכון יש לתושבים כיפה שקופה….לתאר שמונעת התפוצצות של אלפי דונמים והרס אלפי בתים, אבל אין להם דרך ממש לדעת מתי זה יקרה או שאם באמת לא יקרה אסון. ועדיין יש חששות, אבל אלו אותן חששות למדו הם ואבותיהם ואבות אבותיהם לחיות איתן מאז ומעולם. לאחרונה, כשהתפוצצות כזאת קוראת בשמים, אנשים פשוט מתגודדים צפוף בנקודה מסוימת של תצפית ונושאים את עיניהם הבורקות לכיוון אותו פיצוץ אדיר, מן להבת אש ארוכה ופשוט…נהנים. כאילו זה אחד מאותם מופעי זיקוקים שיש לפעמים בחגים. שיראז לעולם לא נמנית בין האנשים האלה. הם פשוט מגעילים אותה בצורת ההתנהגות האפתית שלהם. שיראז רואה אותם לא אחרת מאשר כפויי טובה למי שמגן עליהם מלמעלה. כן, היא מאמינה חזקה ברוחניות ולכן לא יכולה לסבול את אותם אנשים שלא ממש אכפת להם משום דבר אחר חוץ מעצמם ומהמעגל המצומצם שסובב אותם לו הם קוראים "חיים". בשבילה, חיים הם מתנה ממי שיצר בשביל בני האדם את כל זה, את הארץ, העולם כולו. והוא גם מי שמגן עליהם שלא נושמד. יש לה הרבה ספרים עתיקים בבית שסבא שלה השאיר לה כדי שתתחזק בדעותיי. ואכן זה באמת מעורר אותה לראות דברים בצורה הרבה יותר חדה ולא לקבל את זה שהכול מובן מאליו. לכן גם שיראז לא אוהבת שיגרה. היא אוהבת עומק ולא שטחיות, כך גם רגש אמתי ולא מזויף.
וזה בדיוק מה שקורה לה באותו יום. משהו שמוציא אותה מהשגרה.
כשהיא הולכת על שביל העפר מחוץ לביתה אינה מרגישה דבר מלבד ריקנות. היא דיברה רק לפני רגע עם אמור, דרך מכשיר ה" שמושתל בעור ידה. הקול שלו היה נישמע מצוברח, שיראז העריכה שהוא אחרי עוד יום אחד מהאימונים שלו בצבא. תמיד אחר כך הוא נהיה מותש ובלי מצב רוח בכלל. אז היא הניחה לו ויצאתי החוצה להתרענן. חן הלכה ללמוד אצל חברה, כך לפחות היא טוענת, כי די החשיד את שיראז כל האיפור המוגזם שלה והשמלה האדומה הצמודה שהיא לבשה בריצתה אל עבר הדלת אבל אין לה ממש את הכוח להתעסק בזה. ורות משחקת בחדר שלה עם קוגו, הדובי המדבר שאימא פיתחה לה. ניראה שהיא די מתלהבת מהרעיון. אבא ואימא לא בבית ושיראז מצאה את עצמה בשעמום השעות הספורות של הערב המתקרב. חבל רק שאמור ירד מהפרק. היא חושבת. כל עניין הצבא הזה מתחיל די להציק לי… חוט המחשבה שלה נקרע לפתע כשהיא מבחינה בחן רצה אל עבר דלת הבית.
"היי!"
"היי…" משיבה לה חן בחטף ונעלמת בריצה נסערת מעבר לדלת.
"חן!" שיראז קוראת לעברה, קולטת מיד שמשהו לא בסדר.
היא טסה בריצה אל הדלת אבל זאת לא נפתחת.
"אל תדברי איתי!" קולה של חן קורא מעבר לדלת. דלת ביתה שלשיראז היא חצי שקופה בחלקה התחתון, מה שמאפשר לה לראות חלק מגופה השכוב של חן. הוא נשען על הזכוכית רוטט כולו, ושיראז יודעת שזה אומר שהיא בוכה.
"חן, רק תני לי להיכנס. בבקשה" היא מתחננת. עוברות כמה שניות של שקט כאשר אז נפתחת הדלת. רות עומדת מעברה ונראית מבולבלת. היא חולפת על פניה בחטף, סוגרת בחזרה את הדלת ונעמדת מול חן, שמנסה להתחמק ממנה בריצה.
"תירגעי. מה יש לך?" היא אומרת בעצבנות ועוצרת את חן בידה.
"כלום. זה לא עניינך." אומרת חן בקול מתנשא. אך קולה נשמע רועד.
"היי, אני כאן בשבילך. מה שזה לא יהיה, אני-"
"אני לא רוצה שתתערבי! מה לא ברור?" היא קוטעת את קולה המרגיע של שיראז בצרחה. בעיניה הכחולות משתקפים זעם וייאוש יחדיו. היא רצה במעלה המדרגות וכעבור רגע כבר נשמעת את טריקת הדלת שמורה על: "זמן הבכי והאומללות העצמית שלי התחיל".
"היא כבר ככה כמה ימים, לא שמת לב?" שיראז מסיבה את ראשה בבלבול.
"מה אמרת רות?" היא שואלת אל אחותה העומדת מאחוריה, כמעט ושכחה מנוכחותה.
רות נאנחת כזקנה ומסיטה את שערה הפרוע של אחת הבובות שמחזיקה בידה לקוקו שמן.
"עובר עליה משהו. וזה לא ניראה לי התחיל רק מאתמול, שמתי לב שהיא כבר ככה די הרבה זמן, משבוע שעבר ניראה לי. כל הזמן היא הייתה עצבנית עליי, עלייך, לא ראית את זה?"
"לא, לא ניראה לי." 'זה לא שיש לי את כל הזמן שבעולם לשים לב לעוד פרצוף שחן עושה לי.' חושבת לעצמה שיראז. למעשה, היא כבר כל כך רגילה למריבות והוויכוחים הטיפשיים של חן שכבר זה הפך אצלה דבר שבשגרה ממש.
"ואת יודעת למה היא ככה?" היא ממשיכה לשאול את רות בדאגה.
"מצאתי משהו…" אומרת רות בעודה מסרקת את שיער הבובה בתנועות חינניות. "פתק כזה שמצאתי קרוע בתוך הפח. חיפשתי את העט שלי שנפל לי לפח בטעות ואז ראיתי פתק צהוב כזה קרוע."
"ומה היה כתוב שם?" שואלת שיראז בסקרנות.
"חכי, רגע," רות מניחה את הבובה בצד וקמה.
"שמרתי אותו בחדר שלי…" היא רצה לחדרה, טפיפות רגליה הקטנות נשמעות עולות במרוצה במדרגות.
"שהיא לא תראה…" שיראז מפטירה לעברה בלחישה. כעבור שנייה היא יורדת.
"הנה זה" היא אומרת ומושיטה לעברה את הפתק הצהוב בהתנשפות.
"הדבקת אותו?" שואלת שיראז כשהיא רואה את כל הקרעים מאוחים בנוזל דביק.
"כן." עונה רות בפשטות.
ושיראז מתחילה לקרוא בלחש:
"חן היקרה,
אני מודע לרגשות שלך כלפיי, אבל תביני, אני לא יכול שזה יימשך. זה בלתי אפשרי. אני מצטער.
צור."
"צור?!" שיראז אומרת בהלם מוחלט.
"ששש…היא תשמע!"
היא מסתכלת על השם שוב. צור. זה כתוב בכתב מעוגל וקצת עקום אבל אפשר לראות את זה בברור. צור כתב את המכתב הזה לחן…
"אז לחן היה איזשהו רומן עם צור!" חושבת לעצמה שיראז ולפני שהיא מספיקה לקלוט שכנראה אמרה את המחשבה הזאת בקול רות כבר שואלת:
"מי זה צור?"
"אחד החיילים בפלוגה 000 . אני מתנדבת שם! אני מכירה אותו! למה.. למה שחן תרצה אותו? הוא בן 20!! היא בסך הכול בת שבע עשרה…"
שנייה אחר כך היא קולטת שדווקא זה הכי הגיוני. הוא חבר של אמור, ולפעמים קופץ אלינו לביקור כשאמור בא אליה לביקור. לרבות זה קורה בחגים הרבים שיש להם בשנה, שאז יש להם את הזמן לטייל ביחד בערב ובבוקר. פעם אחת, כשהייתה בגיל תחילת הנעורים ,היא זוכרת שהם, זאת אומרת היא, חן אמור וצור הקיפו את כל הנחלה של השבט. כנראה חן הספיקה להתאהב בו בלי שאפילו הבחינה בכך.
"איך לא ראיתי את זה קודם?" שואלת את עצמה שיראז, עדיין מתקשה לעכל.
"באמת איך לא ראית?" חוזרת רות על דבריה בתוכחה.
"הילדה הייתה משוגעת עליו. לא ראית שהייתה לה התנהגות מוזרה כזאת? היא גם לא רבה איתי כל כך בשבוע האחרון…" אומרת רות בציניות.
"אז זה היה במשך שבוע?"
"ניראה לי. אבל יכול להיות שזה התחיל לה כבר מזמן ולא שמנו לב."
היא חושבת לעצמה שאולי רות צודקת. אולי חן כבר הייתה דלוקה על צור כבר כמה שנים, פשוט לא הייתה מסוגלת להראות לו זאת. ולפי הפתק הזה, כנראה שאחרי הכול זו הייתה טעות מצידה לגלות לצור את רגשותיה. כי לפי המכתב, לא ניראה שהרגשות הם דו צדדיים. פתאום היא מרגישה רחמיים כלפי אחותה שהצטרכה לעבור את כל זאת. מי יודע כמה לקחה את הסירוב שלו קשה. היא בסך הכול בת שבע עשרה והלב שלה עדיין תמים ורגיש. היא עדיין לא יודעת מה היא אמיתה של אהבה ועכשיו היא נפגעה מוקדם מידי. צור הוא הבן אדם הראשון שאי פעם התאהבה בו. לעולם לא היה לה חבר, רק חבירות טובות שגם הן לא ממש אמינות. הן, ואולי קצת כמוה מתעסקות בכל מה ששייך לכותרת: "אני עצמי ולא אף אחד אחר". מעניין רק אם הן יודעות מכול העניין, היא תוהה לעצמה.
"את חושבת שהיא סיפרה למישהו על זה?" היא פונה אל רות שוב.
"לא יודעת." מפטירה לעברה רות בתשובה וכבר חוזרת להתעסק עם הבובה שלה.
שיראז יודעת שאין טעם להמשיך לדבר עם רות על זה, ילדה בת עשר ממילא לא תבין. ובעצם אין לה עצמה כל כך עניין להמשיך לחשוב על זה יותר מידי, היא חושבת בהחלטיות. זה העניין של שיראז ושל צור והם צריכים לפתור את זה בעמם. מי היא שתתערב? אבל איכשהו, זה ממשיך להעסיק אותה כל היום במחשבות. מה שברור לה זה שמחר היא כבר לא אסתכל על צור באותה צורה.
* * *
"היי, מה קורה גבר?" תפיחת שכם חזקה מונפת בין החברים הטובים. אמור וצור. הם הכירו יחד כבר מהתיכון, זה קרה כאשר בגיל ארבע עשרה אמור קפץ כיתה בשל חכמתו. בגיל שלוש עשרה אובחן והוגדר כ"מחונן" . הוריו מאוד רצו מאוד לשולח אותו למעבדת חלקי הטכנולוגיה להמצאת דברים חדשניים, אך הוא סרב. אמנם הוריו התאכזבו ממנו מאוד ואפילו הגדירו אותו כ"ביזבוז מוחלט" אבל הוא התעקש למרות הכול. הוא פשוט לא היה מסוגל לעזוב את חבריו בשלב כה מוקדם של החיים, והכי חשוב, את חבירת ילדותו, שיראז. אפילו שקפץ כיתה ולא ממש היה אתה באותה שיכבה, הוא לא יכול לחשוב על כך שיהיה בבית ספר שונה משלה. מאז הם ביחד והוא הספיק להתחבר אל צור מאוד. הם המשיכו משם לצבא , אמנם אמור שנה אחר כך והם גם לא היו באותה יחידה אבל הם עדיין נשארו נאמנים זה לזה.
"תגיד, הוציאו אותך אתמול?" שואל אמור.
"כן, היה קצת בלגן בגבול. כנראה גם בעיה בצופרי השירים. "
"כן אה? פיצוצים בשמים בלי אזעקות."
"ואני כבר בניתי על "האהובה שהלכה" של להקת ה" " "
אמור צוחק. הוא תמיד אהב את הקלילות של צור והאופן הפשוט שבו לוקח את החיים. לכן גם אהב לבקר אותו מידי פעם. היו לו הרבה הפסקות מהלחימה, הוא היה בסך הכול טירון כך שלא נדרשו ממנו הרבה פעילויות נגד חברי ארגון הטרור של אמן" " כמו לצור. צור כבר היה בשנתו השנייה לצבא, שנה בה הלחימה הרבה יותר קשה ומחייבת. היו לו הרבה פעילויות ואימונים והחופשים נספרו במדד של סגירת ימי סוף השבוע הבודדים למנוחה קלה. אבל אצל צור לא היה מושג של "מנוחה". הוא היה מבלה את רוב שעות הפנאי במסיבות ספונטניות אצל חברים, פארקים מטורפים של מים ואפילו טיולי טבע מסוכנים. עכשיו הוא היה בבסיס, זה היה יום חמישי והוא היה אמור כבר לצאת לחופשתו הקטנה, אבל כרגע יחידתו נאלצה לחכות ולהתכונן לקריאה של פעילות נוספת לאור המצב בימים האחרונים. הוא שנא כשיש שינויים, אבל בעצם תמיד היו שינויים. כך הם החיים ביסאר, בלתי צפויים אך שגרתיים, איכשהו. אתמול היו מעט פיצוצים מן הרגיל. כמות הפצצות ששוגרו ממחבלי הטרור היו כמעט בלתי אפשריות. הכיפה רעדה בפעם הראשונה. צור לא יודע אם הוא היחיד ששם לב, ואולי סתם דמיין, אבל הכיפה ממש רעדה. הוא יכול להרגיש זאת. החברים שלו בטח לא שמו לב לזאת כי הם היו עסוקים מידי בלהריע בתשואות ל"זיקוקים" שנורו על רקע השמים. הוא בדרך כלל מצטרף אליהם, וזאת מהסיבה כי הזיקוקים באמת יפים, מפגש הטיל האלקטרוני המתקדם שפיתחה ארצו מצליח בכל פעם מחדש, כמעט מראש לנטרל את הפצצות, יוצר התפרצות להבת אש בוערת וחלקיקי מתכת בוערים שמתנפצים להתמוססות לבנה במפגש עם שכבת הכיפה. זה לא אמור להיות סכנה, וזאת כי הכיפה מספיק חזקה להגן על כל טיל, חומר נפץ, חלקיק מעופף בוער או כל כלי נשק קטלני. לא משנה מה אמן תשלח, הם תמיד מוגנים. זאת פשט ידיעה ברורה ביסאר. אבל הפעם, כאשר לא נשמעו כל אזעקות זה באמת היה מוזר, לא כל כך מחשיד כי תמיד קל להפיל זאת על טעות שנעשתה אבל הכוננות כבר התחילה והצבא ביחד עם צוות המדענים החכם לא מתכוונים לוותר עד שהבעיה תימצא, ותיפתר.
"אז אחי, " מחזיר אמור את צור לשיחה בתפיחה על גבו. "רציתי לשאול אותך משהו." הוא לוקח את צור לפינה שקטה ומבודדת יותר בסוכת הבסיס , הרחק מהמולת החיילים.
צור מסתכל עליו בעיניים חומות שואלות.
"אתה מכיר את חן, אחות של שיראז?" שואל אמור. וברגע הזה צור כבר יודע בדיוק לאן אמור חותר- ה"פרידה" שלו מחן והמכתב שכתב ,אבל הוא בכל זאת שואל:
"כן, למה?"
"היא ניסתה להתחיל אתך או משהו?"
צור נאנח.
"כן, אבל סיכלתי את זה מהר."
אמור שותק לרגע ואז אמר בקול רציני:
"טוב, פשוט שיראז כנראה יודעת מזה והיא קצת…נבהלה."
"מה?"
אמור שם את ידו על כתף חברו, הסתכל לו חזק בעיניים, כמו שרק שני גברים בוגרים כמוהם מדברים.
"שברת לחן את הלב , אחי. לא מאשים אותך, כן? אבל אתה יודע…."
צור מרצין. לפתע הוא קולט כמה העניין רב משמעות. לעולם לא חשב שחן תקבל את הדחייה שלו בצורה כל כך קשה עד כדי כך שזה מצריך את התערבותו של אחותה וחברו הטוב! הוא מרגיש שהוא חייב להתנצל בפניה על המכתב וצורת ההתבטאות שלו בו. כנראה היה מידי מרושל ולא חשב על הרגשות שזה יכול לעורר בה. בדיוק אז הוא שומע את אמור אומר :
"תנסה לדבר עם שיראז, אולי תסביר לה, לא יודע." קולו של נשמע מהסס קצת אבל צור דווקא חושב שזה רעיון טוב. הוא ידבר עם שיראז וכך יוכל לצאת נקי משני הצדדים- מצידה ומצד אחותה כי בטח היא תסביר לה את התנצלותו.
"יש לך את המס' שלה, נכון?" הוא שואל את אמור.
הוא יעשה זאת עוד היום. עם כל "חפותו מפשע" בעניין, צור היה מאז ומתמיד רגיש באופי שלו, ולא יכול לחשוב על כך ששיראז וחן עצובות בגלל הרישול שלו במכתב. הוא חייב להסביר את עצמו ולהתנצל.
"כן." משיב לו אמור ולוחץ לחיצה קטנה על פרק כף ידו. ההולוגרמה השקופה נפתחת מעורו למסך שקוף. הוא קורא אליה "שיראז" בקול ברור ונקי והמס' האדומים מופיעים עוד לפני שהספיק לסיים את המילה. עכשיו תורו של צור לגעת במסך. הוא מעביר חלקיק דק ושקוף שניראה כצף באוויר אבל נשאר נאמן לאצבעו של צור שטובע אותו בלחיצה בזרועו.
"יופי. אני אתקשר אליה ברגע שאוכל."
"מעולה אחי," מחייך אמור. ושמח לעצמו על שהצליח במשימה ששיראז הטילה עליו, ממש לפני חצי שעה בשיחת טלפון לחוצה.
2
שיראז ישבה בחדרה לבד. היא התקשרה לאמור רק לפני רגע וסיפרה לו על הכול. היא כמובן ביקשה ממנו להסדיר את העניין עם צור והוא נענה בחיוב כמעט מיד. אבל לא זה מה שעזר לה להיות רגועה. להפך. היא רק יושבת כאן על מיטתה המסודרת למשעי בלי לעשות דבר חוץ מלחשוב. אולי זה הבכי של חן שלא מפסיק לזרום מהחדר השני, או בגלל הפתק המכאיב. ובכל זאת, היא לא מסוגלת להתפנות לשום דבר אחר. ובדיוק ברגע הייאוש, כשהיא מנסה להתרכז בכל הכוח בספר שכבר קראה עשרות פעמים, הריבוע שבידה מהבהב בצליל מקוטע. היא לוחצת על העיגול האדום. מספרים לא מוכרים מופיעים שם, לכן היא העדיפה לא לפתוח את אפשרות הווידאו.
"כן?"
"היי, שיראז?" הקול שנבע מידה היה מתוח. ובכל זאת, שיראז ישר זיהתה אותו.
"צור?"
"כן, זה אני…" שתיקה מביכה נוצרה לכמה רגעים.
"אני…" פתח צור בגמגום "התקשרתי כדי להתנצל. כנראה הייתה איזושהי אי הבנה לגבי חן…." היא ידעה שהיא אמורה לצעוק עליו עכשיו בכל הכוח ולומר לו דברים כמו" איך אתה יכול לעשות לה את זה ככה? או משהו כמו "זאת אחותי!" אבל היא פשוט השתתקה. המילים ששיננה עד עכשיו החליטו לברוח לה מהפה. משהו בקולו ובצחוקו המתוח גרם לה להמשיך להקשיב:
"תראי, אני באמת לא התכוונתי שהיא תיקח את זה כזה קשה. אמור סיפר לי גם עלייך. אני באמת לא חשבתי שכך זה יסתיים. אני מצטער, אבל דיברתי אתה הסברתי לה שהיא לא הטיפוס שלי, חשבתי שהיא תבין. וכתבתי לה פתק. לא רציתי שהיא …שהיא תישבר ככה…היא באמת מדהימה, אני בטוח שאחרים הרבה יותר טובים בשבילה מאשר אני." הוא עצר לרגע. " ולגבייך…" היא עצרה את נשימתה.
"אני ממש מצטער. אני יודע שזאת אחותך, ובטח את קשורה אליה מאוד, אבל תאמיני לי שלא התכוונתי. בהתחלה ניסיתי לתת לה הזדמנות, היא הייתה ממש נלהבת אז יצאנו וחתכתי מיד כשראיתי שזה לא מתאים את מבינה? אל תיקחי את זה באופן כזה, ממש לא התכוונתי, במיוחד לא אלייך. " הוא דיבר מהר, אבל קולו היה רך ואמתי. שיראז עדיין יכלה לשמוע את קול בכייה ההיסטרי של אחותה מהחדר, בכי שהתגבר רק יותר ויותר.
"אני יכולה לדבר אתך בארבע עיניים?" היא שאלה לפתע.
"אני…זאת אומרת….כן" אמר צור בבלבול.
"אה.. בשבע אצלי זה בסדר?" שאל כמעט מיד.

"אוקיי." היא אמרה בקול רציני. היא ציפתה שקולה יהיה נוקשה ותקיף ושצור לא ייצא מהשיחה הזאת כל כך בקלות, אבל איכשהו השיחה התנהלה בדיוק הפוך מציפיותיה.
"אז…" המבוכה בקולו נשמעה בבירור ואז הוא צחק לכמה רגעים והיא כמעט והתאפקה לא לצחוק אתו.
"אז נתראה…" קולו המשיך, הוא היה מתוח אבל עדיין מצאה אותו שלו ובטוח.
"נתראה…" היא השיבה ולפתע הבינה למה קולה נישמע מובך כל כך- פניה מחייכות.
היא ניתקה, קמה על רגליה והתנערה. היא התחילה לחשוב בדיוק איך תתנהל השיחה. ואחרי זמן רב כבר היה בידיה נאום מרשים שמסתיים בטריקת דלת שמבטיחה " לעולם לא תעז להתעסק עם אחותי או איתי שוב" אבל ברגע שנקשה על ביתו ב: 7:00 בדיוק, הכול התמוגג כאילו מעולם לא היה. הוא הופיע בפתח לבוש בז'קט שחור שמסתיר בחלקו חולצת טריקו שחורה רופפת, מתחתיה מכנסיי ג'ינס קהים שיושבים בצורה מושלמת על רגליו הדקות. מעולם לא ראתה אותו כך. היא לא ידעה איך להגדיר את זה, אבל משהו אחד לגמרי היה נכון: היא בהחלט לא הסתכלה עליו באותה צורה באותה רגע.
היא עמדה בפתח בדממה, כאילו שכחה איך לזוז.
"את רוצה להיכנס?" הוא חייך והזמין אותה לתוך ביתו.
הם עלו לחדרו והיא הספיקה לראות את הסלון לשנייה קלושה- שאריות של אוכל היו פזורות על הרצפה, מסך אלקטרוני שקוף ודק היה מוצג בסלון, השדרנית דיברה שם על משהו שלא הצליחה לשמוע. הם נכנסו לחדרו של צור. הוא היה מסודר כמעט לגמרי, חוץ מכמה חולצות שהיו פזורות על הרצפה ובקבוק מים צונן מחוסר בפקק.
"אני מצטער על הבלגן." אמר צור במבוכה וגירד מאחורי שערו. האחר כך הוביל אותה אל המרפסת הקטנה שהמשיכה את חדרו הענק. היו בה שני כיסאות בצורת כורסא ושולחן זכוכית עגול. צור לחץ על שלט קטן ואורות עמומים נדלקו ממקומות נסתרים.
"יפה כאן." היא אמרה בחיוך. וזה היה באמת יפה-השילוב של המרפסת הקטנה , האורות והכיסאות נתן אווירה שלווה ורגועה. היא עצמה את עניה וניסתה להתרכז כשנבלעה לתוך תחושת נוחות הכורסא. כמעט ולא היה במוחה שום זכר למה שתכננה לומר. היא בכל זאת ניסתה להתחיל:
"אני…אמ…" גמגמה. צור, שראה במבוכתה מיהר לומר:
"תקשיבי, אני לא רוצה שתיקחי את זה קשה, ממש לא, היה ביננו משהו וזה נגמר. אני רק רוצה לתקן את זה. חשבתי על זה ואמרתי לעצמי שכנראה עשיתי את זה בצורה לא נכונה. הייתי צריך להסביר לה את זה פנים מול פנים." הוא נאנח והשפיל את עיניו, כאילו מחפש את המילים הראויות להמשיך. "את יודעת אם היא בסדר?" לבסוף שאל.
שיראז לא ידעה מה לענות. היא הרי יודעת שחן עדיין שבורה וכפי שהבכי שלה הראה, יעבור עוד זמן רב עד שהפצע יגליד. צור שבר את ליבה ולא הכי באשמתו, ועכשיו אין לה מושג איך לצאת מן שאלתו.
"אני…היא די שבורה." לבסוף פלטה. עיניו של צור היו נעוצות בה בעצב עמוק. לפתע נוצר בה דחף כזה לתקן את עצמה, והיא אמרה : "אבל אני בטוחה שהיא עוד תתגבר על זה…אתה לא צריך לדאוג." ואז הוסיפה." זה לא באשמתך, היא פשוט לקחה את זה יותר מידי קשה."
"אבל אני עדיין צריך ללכת ולהתנצל בפניה. אני חייב." הוא אמר בנחישות.
"לא, לא," שיראז מחתה בו מיד. " אני מכירה את חן. ההופעה שלך רק תשבור אותה יותר. עדיף שאני יסדר אתה את העניין. אני יסביר לה, היא תבין. חן תמיד מתגברת בסוף." וזה היה נכון. היו לחן הרבה ידידים לפני צור שנפרדה מהם, רבה והתווכחה, ושוב חזרה. בסוף היא תמיד חוזרת למצב הזה שבו אי אפשר כמעט להאמין שיש לה בדיעבד אקסים לשעבר. שיראז הרגישה צורך להרגיע את צור, היא אפילו ריחמה עליו באיזה שהוא אופן…שהוא נכנס לתוך הברוך הזה.
"אוקיי אז אם ככה…" צור אמר וקולו נעשה לפתע ביישני, ידיו הונחו על ברכיו באי נוחות. הוא לא בדיוק צפה שהשיחה תזרום בצורה שלווה כזאת. והיה גם משהו מוזר באווירה ששררה בינם, משהו מתוח…אבל בצורה מביכה כזאת…מרגיעה.
שיראז השפילה את עיניה ולא ידעה ממש מה לומר, הוא גרם לה להסמיק בפעם הראשונה.
ואז זה קרה. פיצוץ אדיר נשמע מעל ראשם. הם קפצו מיד מהכיסאות. צור ראשון, הביט לשמים וראה את זה- זרקורים, להבות אש שמתפרצים מנקודה זעירה על שמים אדמדמים. הוא ידע שהפיצוץ התרחש רחוק מהם יחסית, אבל הרעש היה בלתי נמנע. הוא גם הבחין במשהו חסר, המשהו המזהיר, המרתיע שכבר לא התרחש מס' פעמים. אין אזעקה. שום שיר לא התנגן לפני, אף קבוצה לא התגודדה בתרועות שמחה והתלהבות למראה האש הפורצת. האנשים יצאו מבתיהם, והציצו בשמים במבט מפוחד. שיראז בהתה בשלהבת האש הקטנה ולפתע שמעה את קולה של השדרנית מהקומה התחתונה מודיע: "אנחנו מודיעים בזאת על שלושה פיצוצים רצופים שהתרחשו ברחבי הארץ תוך שישים שניות בלבד. האמנים האלה עלו דרגה, הא בני?" צחוק פרוע נשמע כתגובה במעומעם.
"שמעת את זה?"
"את מה?"
"אני חושבת שאומרים משהו בחדשות…" היא לא הספיקה לסיים את המשפט ומסך שקוף גדול נוצר על רקע שמי השקיעה. לקח כמה שניות עד שהתבהר, ואז הופיעה שם ורדה, השדרנית המיוחדת, זאת שרק פעם בשנה מופיעה להודיע על פתיחת החגיגות. השדרנית היא גם מנהלת כל מחוז, זאת שבבעלותה ייצוג כל שבט בפני ממשלת יסאר, אבל גם האחראית להודעה על מצבי חירום, כמו אלה.
"כל תושבי המחוז נא להירגע, בני שבט " " אתם מתבקשים אנא, הישארו רגועים." היא אומרת בקולה המחוספס והעבה. היא יושבת, כמו כל השדרניות מאחורי שולחן שקוף מלווה ברקע מאחוריה של אין ספור מסכים רצים. אבל היא נראית דווקא מאוד נינוחה בחליפתה הוורודה והמהודקת. פרצופה הלבן ושערה הצבוע בצבע זית בהיר רק תורמים לתווי פניה החתומים מראה רציני ונוקשה יותר. שיראז מעולם לא אהבה את האישה הזאת. אבל ורדה ממשיכה מיד, רק שפתיה נעות בקצב אחיד ומדויק להפליא כשהיא אומרת למסך: "אנו בעזרת הצבא ננסה לפענח את המתרחש ברגע המהיר ביותר. אין ממה לחשוש. אני חוזרת, אין מה לחשוש. השידור הבא יעלה עוד היום. ממש בשעות הבאות לעדכון המצב, בינתיים ערב טוב, ולילה טוב." המסך נעלם כלא היה. שיראז נותרת המומה ובוהה בשמים.
"אתה חושב שזה רציני?" היא פנתה אל צור בקול חסר נשימה. אבל אז היא מבחינה שהמרפסת ריקה לחלוטין. היא יצאה אל חדרו ועיניה התרוצצו בחיפוש. ואז היא הבחינה בארון הבגדים בצד החדר-הוא פתוח וסביבו פזורות חולצות ונעליים לכל עבר. ברגע הבא היא כבר רצה למטה בקריאות:
"צור!"
"אני כאן!" קולו צעק מהקומה התחתונה. היא ראתה אותו ממש באמצע הסלון, מכפתר את חולצת מדיו. לידו, שעון על הספה היה רובה עצום ממדים.
"מה קורה?" קולה רעד והיא התאפקה שלא לבכות. הכול קרה מהר כל כך.
"המתיחות גוברת כנראה. לא משהו מיוחד, אבל חייבים לבדוק." קולו הרגוע לא שכנע אותה.
"ניראה לך שתיכנסו שוב?" היא זוכרת את הפעם הקודמת. זה היה כשהייתה בת שבע בסך הכול. האמנים הצליחו לפוצץ את פצצות הנטרול שלהם על ידי פיתוח פצצה חדשנית. הצבא, שלא הסתפק במיגון הכיפה חדר אל אדמת אמן ועם קרב קטן של יחידת"000" נטרל לגמרי את הנשק.
"אני לא יודע. מקווה שלא. אבל אם צריך אין ברירה." הוא השיב לה במהירות בעודו מתרוצץ הלוך ושוב מן המטבח לסלון ומכניס לתיקו דברים מזדמנים מהארונות. שיראז לא הספיקה לעמוד בקצב המהיר שלו ועוד לפני שהיא חשבה על מה לומר או לעשות הוא כבר היה בדרך החוצה.
"זהו, אני חייב לצאת." הוא אמר וסגר את התיק העמוס, העמיס אותו על גבו. הנשק כבר היה בידו, תלוי על כתפו כאילו שקל נוצה. הוא עשה צעדים אל עבר הדלת.
"צור?" היא אמרה בשנייה האחרונה, ממש לפני שבא לפתוח את הדלת.
"תיזהרו." קולה יצא מעוות וצורם, כאילו בלעה כדור ענק. וצור הסתובב אליה ואמר:

"נשתדל…" הוא קרץ בעיניו, לרגע עיניו הביעו הרהור קצרצר.
"אה ו…תודה על השיחה…אני באמת מעריך את זה. יהיה טוב, אה?" הוא הוסיף וחייך חיוך כובש. ולפתע עם מדיו המרושלים שנתלו על זרועותיו השריריות ותיקו הענק ונשקו שתלויים כאילו לא שקלו כלל, הוא נראה לה מרשים כל כך, ולרגע קל זיק של הערצה ניצת בה. זיק של הערצה לחייל שיכול להיות שממש בקרוב יהיה בקרב.
היא לא בדיוק ידעה מה לומר באותו רגע, היא רק התבוננה בו וחשבה על כך שאולי לא תראה אותו עוד תקופה ארוכה.
"בארץ הזאת תמיד טוב." היא שמעה את עצמה כאילו מרחוק אומרת אחרי זמן ארוך מידי. אבל היא אמרה זאת בגיחוך. והוא צחק.
"זה נכון." הסכים אתה "להתראות." הוסיף בקלילות, אבל דמותו כבר נעלמה מאחורי הדלת.
שיראז הלכה בקצה המדרכה ברחוב שקט וחייכה לעצמה ללא כל סיבה. אחר כך נזכרה בחן ורות ששוהות לבד בבית והגבירה את קצב הליכתה. 'בטח הן נבהלו לראות את ורדה על המסך בשמים' התחילה לחשוב בדאגה, ולרגע הצטערה של נשארה איתן. היא חייבת להרגיע אותן חשבה לעצמה והגבירה עוד יותר את קצב הלכתה לריצה קלה. היא אפילו לא שמה לב, אבל החיוך הסתמי הזה עדיין לא מש מפיה מאז שיצאה מביתו של צור.
***
למחרת שיראז קמה מוקדם. היה בה מרץ כזה שאותו לא ידעה להסביר אפילו לעצמה. במהירות, התלבשה בשמלת העבודה הרגילה וירדה אל המטבח. היא תכננה לבשל היום משהו חדש וכן להפתיע את החיילים באיזשהו קינוח מתוק. 'הפלוגה בטח תהיה עסוקה' חשבה ונזכרה במאורעות האתמול. היא עדיין לא ידעה מה המצב בדיוק אבל הניחה שארוחת צהריים מושקעת וודאי תשמח את החיילים. שעטה במדרגות וקראה בקול:
"היי, בוקר טו—"קראה בקול אך קולה גווע מיד כשהבחינה באחיה בן רץ במורד המדרגות אחריה.
"לאן זה?" שאלה למרות שהמדים שלבש בן העידו בדיוק לאן פניו מיועדות. זה היה מוזר. בן היה בדיוק בתקופת שחרורו מהצבא. הוא בדיוק נרשם לבית ספר לאומניות. למה שיקראו לו מהצבא? שיראז החלה להילחץ.
"קראו לי מהיחידה." אמר במהירות וסידר את חגורתו ונשקו. בן היה ביחידת הלוחמים "223" . זו הייתה יחידה קטנה ומאוד מובחרת ששמרה בגבול. רוב הזמן לא היו אירועים מיוחדים באזור הגבול עם אמן ובן תמיד התלונן על כך. הוא אפילו טען לפעמים שהוא מוצא את עצמו מובטל לחלוטין ותמיד כעס על כך ששנותיו בצבא מבוזבזות. כך, מצא את עצמו שר ומנגן בגיטרה לחבריו לפלוגה מס' פעמים בזמן ההפוגות הרבות והכמעט בלתי נגמרות שהיו להם במשך היום. פתאום שיראז הבינה עד כמה זה רציני- אם קוראים לבן, משמע שהיחידה הכי מובטלת כפי שנהג לכנותה עסוקה עכשיו ופעולותיה הכרחיות לצבא. 'המצב כנראה התחמם מאוד הלילה' חשבה בדאגה. היא מיד חשבה על צור. מעניין היכן הוא עכשיו…'אהיה חייבת למהר עם הבישולים. אני חייבת לדעת מה שלומו…" החליטה בליבה ופנתה אל אחיה:
"שמור על עצמך, בסדר?" לחשה לו בעודה מוחצת את גופו הצנום תחת ידיה. בן מעולם לא היה שרירי או מוצק כמרבית חבריו. ושיראז תמיד טענה שהוא מתאים להיות מלחין וזמר גדול. הם היו שרים הרבה ביחד. בן לימד את שיראז לנגן בגיטרה והפך אותה ללא פחות טובה ממנו. הוא כמובן, כפי שכולם כבר ידעו היה ממש מקצועי בניגון על גיטרה והיא הייתה אהבת חייו. לבן לא הייתה חברה. עדיין. הוא פשוט לא מצא עדיין את ה "אחת". הוא כתב על כך הרבה שירים, על ה "אחת" שרצה שתגיע. ומיד בתום ימי "שירותו" פנה להירשם אל בית הספר לאומניות.
בן צחק כאילו שיראז סיפרה לו עכשיו בדיחה טובה.
"הם צריכים להיזהר ממני." אמר ושיראז ידעה שהתכוון אל בני אמן. מעולם לא פחד מהם ולמעשה, לעולם לאזכרה שמישהו פחד מבני אמן. הם פשוט לא היוו שום איום ממשי על בני עמה. ייסאר הייתה חזקה מידי. והפצצות והניסיונות של בני אמן להביסה (ללא הצלחה) כבר הפכו דבר שבשגרה.
שיראז נתנה מבט מלא משמעות לבן.
"אויש נו אל תדאגי לי." אמר לנוכח מבטה וקירב אותה אליו בחיבוק נוסף. שיראז לא ידעה ממש למה אבל היא לא הרפתה ממנו כל כך מהר. הרגשה מוזרה עברה בה. הרגשה של פעם אחרונה… כזאת שאחריה מגיע שגעגוע שלא נגמר לעולם…
"אל תדאגי." נעיר אותה קולו של בן. הוא החזיק את ידיה והסתכל עמוק אל עיניה ואז אמר: "רק תדאגי לגיטרה. ואל תפחדי לעולם שיראז. מאף אחד. רק מהבורא כמובן" צחק. הם היו "מאמינים" . כל משפחות השבט שלהם היו כאלה. כיותר אדוקים מהשאר היו להם כמה אמונות ומנהגים שונים. והאמונה ששום דבר לא קורה סתם, הייתה אחת מהם. לכן גם הפחד לא היה חלק מחייהם כלל. בעוד שאצל השבטים האחרים הפחד לא היה מכיוון שלא היה פשוט ממה לפחד. בני אמן מעולם לא הצליחו לעשות שום דבר מעבר ל לזרוק כמה פצצות אש לשמים. שגם אז, הפצצות היוו מופעי זיקוקים לבני ייסאר – כלומר הנאה! אבל משום מה שיראז חששה עכשיו. מאורעות היום האתמול התחילו להגניב לליבה חששות שאולי הם לא מספיק מוגנים כפי שחשבו.
"אל תפחדי." חזר שוב כשראה את הבעת פניה. הוא ידע לקרוא את מחשבותיה היטב.
"ואל תפסיקי לשיר." נישק את קדקודה ופנה לעבר שאר המשפחה. שיראז צפתה בו מחבק את אמה ואביה. הם היו רגועים לגמרי. כאילו בנם הודיע להם זה עתה שיצא לחופשה. היא ידע הגם שאין להם ממש סיבה לפחד אבל תחושת החשש עדיין הייתה בה ולמעשה רק הלכה ומילאה אותה. בן חיבק עכשיו את שקד. הם צחקו ותפחו זה לזה על השכם. הם היו ה "חברים הכי טובים" למרות ששקד היה גדול מבן בחמש שנים. הוא היה קצין מובחר בצבא בחיל הים. לשקד כבר הייתה בת זוג כמה שנים ושיראז הרגישה שהם ממשיכים את הזוגיות הזאת קצת יותר מידי זמן. גם בן, למרות שהוא עדיין לא הצליח לבנות לו זוגיות אמר לשקד תמיד "במומך הייתי מתחתן כבר מזמן. למה את מחכה? החיים קצרים אחי" אבל בינתיים שקד נשאר באותו מצב עם מורן. היא הייתה נחמדה וביקרה אצלם פעמים רבות. אבל שיראז מעולם לא חיבבה אותה במיוחד. עכשיו בן פנה אל חן זאת נתנה לו חיבוק קצר וישרה את מדיו. אחרונה הייתה רות. היא קפצה בעליו והוא החל לדגדגה. היא צחקה בהיסטריה ואחר כך חיבקה חזקה את צווארו. בן ליטף את גבה ונשק לשערותיה. "אני יתגעגע אלייך זנב סוס." צחק. "זנב סוס" היה הכינוי שהדביק בן לרות על שם הקוקו הארוך שהיה לה. בן מאז ומעולם אהב אותה מאוד ובכלל היה טוב עם ילדים. שיראז לפעמים הייתה רואה את הקנאה שעל פניו של שקד כשראה את אחיו מסתדר יותר ממנו עם ילדים בעוד שהוא, היה מזמן צריך לגדל כבר ילד או שניים. אולי שקד פחד להתחתן. אבל שיראז לא הייתה בטוחה בכך.
בן נפרד מהם בקצרה ובמהירות. הוא העמיס על גב ואת תרמיל הצבא הענקי שלו והבטיח ש"עוד לא תספיקו להסתכל ימינה שמאלה ואני כאן." שיראז גיחכה לעצמה כשראתה את רות מסתכלת ימינה ושמאלה. הדלת נטרקה ושיראז עלתה לחדרה היה נדמה לה ששמעה את קולה המעומעם של רות אומר : "הוא לא כאן." והמילים האלו משום מה מילאו אותה בחששות חדשים.
***
מעולם שיראז לא חלמה שהימים הבאים יראו כך. הם היו נטולי צבע או חיות, כאילו נשאבו ונשארו אפורים ומרירים. התקריות שהביאו לידי כך, הפכו לחלק מהנוף במהירות כזאת, עד שניראה כאילו היו שם מאז ומתמיד. שיראז לא הספיקה אפילו לחוות עצב או שמחה, אפילו בכי. והיה הרבה על מה לבכות. אפילו זקני ייסאר העתיקי יומין לא יכלו לעמוד אדישים לשינוי המהיר שהתחולל בארצם. המלחמה הפעם בחלט הייתה שונה. משהו לא טוב עמד באוויר, מכביד וחונק כמו מעטפת סוגרת. שיראז ישבה על אדן החלון בחדרה וחשבה לעצמה בלי משים. היא העבירה בראשה שוב ושוב את אותם דמיונות חוזרים ונשנים של הצד המלחמתי, זה שנלחם ברגעים אלו ממש בחזית. לא פעם חשבה על עצם העובדה שהיא יושבת במקום הנינוח שלה, על הכריות העבות הנוחות והריפוד המלא של הכורסא, בו בזמן שבצד השני מתחולל קרב ממשי. כמובן שהמקום שלה גם דואג וחסר כל מודעות למה שקורה באמת וזה באמת מפחיד, אבל בשבילה עדיף לחוות את החשש מרחוק ולא להיות המושא לפחד. ידיה שלובות על ברכיה כבר שעתיים שלמות בלי תזוזה או ניע. אין כמעט דקה שעברה בה והיא לא חשבה על בן אדם אחד- אחיה, בן. הוא הוזעק קצת אחרי צור. מממש כמעט שהגיעה לביתה הוא כבר היה בהתכוננות. למזלה הוא עוד הספיק לנגן אתה על הגיטרה- תחביב של שניהם מאז שהייתה קטנה. אמנם היא עדיין לא ממש טובה בניגון על הכלי הזה אבל היא בשלבי התקדמות. בן אתמול העביר לידה את בעלות הגיטרה הישנה שלו. היא זוכרת איך הביט בה בעיניו הכחולות החכמות ואמר: "אני רוצה שתיקחי את הגיטרה שלי, תלמדי לנגן משהו, יש לך קול מדהים" כמובן שהיא התנגדה בהתחלה. הרי ידעה כמה הגיטרה הזאת חשובה לבן והעברה אתו כמעט מסע חיים שלם עוד מילדותו וישירות לצבא אבל בן התעקש והיא נענתה לבסוף לבקשתו. היא לא באמת נגעה בגיטרה מאז. הרי איך תוכל לשיר שאחיה קופח תחת השמש והיא אילו לא מודעת מה קורה אתו?! ועכשיו כל מה שנותר לה זה רק לדמיין אותו. היא חקקה בראשה את יציאתו מן הבית במדי חום צהוב מגוהצים. כנראה שעכשיו לא נשארו סימטריים כל כך על גופו העדין. ולמעשה, היא דמיינה כל חלק בו – מזיעתו הקרה מרטיבה את חולצתו שמסריחה מבוץ הקרב ועד ידיו המיובלות מאחיזה ממושכת בנשקו הכבד. גם צור היה עוד סיבה לדאגתה ואת האמת, שהיא חשבה עליו לא פחות משחשבה ודאגה לבן. היא לא ידעה להסביר בידוק למה אבל החשש שלא תראה אותו יותר הפחיד אותה ממש כמו חששה לבן. למשעה, היא מצאה עצמה עוסקת בדאגה אליהם כל יום וכמעט בלי יכולת לתפקד. הצבא כבר שלח לה מכתב שחרור זמני מההתנדבות. כנראה שאין צורך בה בזמן המלחמה אוכל חם לא חשוב בזמן כזה. הואי כל כך רצתה לעשות משהו למענם אבל הייתה כבולה. אז היא מצאה את עצמה יושבת בביתה ומעבירה את הזמן ב…בכלום. אמור למזלה, לא התגייס עדיין רשמית הו הי רק טירון וטירונים לא הלכו למלמה כי לא היו כשירים מספיק אז הוא העביר הרבה מזמנה. הרגיע אותה בישל איה ביחד וכמעט היה היחיד שהעביר לה את הזמן. הרהב פעמים היה מציע לה לצאת ולטייל קצת, ללכת לתוכניות- לאודטוריום הגדול של בני עמה שם מתקיימות כל התוכניות בטלוויזיה בלייב. אבל היא סירבה. היא פשוט לא יכלה לעשות זאת בעוד שהחיילים שם בחוץ נלחמים בעוז. למרות שכולם ידעו שהם יחזרו בשלום זאת לא הייתה מלחמה של נפש או עקובה מדם אבל בכל זאת, הייתה לה תחושה מוזרה כזאת שהפעם זה רציני. אף אחד לא יודע ממש מדוע בחרו בני אמן להתגרות בהם בצורה כזאת. וזה מה שגם הכי מרתיע. זאת מכיוון שהם מעולם לא היו רגילים לחוות מצב של אי מודעות כזאת. תמיד כשיש פצצות רואים, כשהיה גילוי חדשני על פצצות חדשות היה קרב וידעו כל פרט. זה מה שגם הייתה הסיבה שהיעדר הצופרים עורר מהומה רבה כל כך. אי המודעות מכרסם אט אט בבני עמה ושיראז מרגישה שזה עוד יכול להתפוצץ למהומה שטרם הייתה כמוה.
בדיוק אז אזעקה נוספת נשמעה בשמים. לשיראז זה לא הזיז כלל. בינתיים כבר הספיקו לאתר את בעיית צופרי השירים אבל לאף אחד לא באמת היה אכפת מכך. החיילים היו כל מה שעמד שראש מעיני ייסאר. גם בשעת הפיצוצים וההתנגחויות פצצות בשמים לא הייתה קבוצה או אפילו אדם בודד שנשא מבטו בהתלהבות, היצירה העצמית של מופעי זיקוקים נמחקה מזמן מהד הרחוב שנשאר משמים. אנשים כנראה מעדיפים להסתגר בביתם, להדביק עיניהם למסך השקוף, למצוא בו אולי נחמה בשאיבת פיסות מידע ואפילו הקלושים ביותר. כי ככה זה בייסאר, אנשים מפחדים מאי המודעות יותר מאשר הדברים שקורים במודע. שיראז עצמה העדיפה להעביר את זמנה בקריאת ספרי היסטוריה משעממים או בבקרי בישול עם אמור שלא התגייס לקרב מפאת היותו חייל טירון (למרבה מזלה).
באחד הערבים, בסוף יום לא שגרתי קרה משהו חריג. 80 פצצות בחמש שעות! העם כולו נכנס לאקסטזה שאמנם נרגעה די מהר אבל אז, בשעה שבע בדיוק ורדה הופיעה על המסך. שיראז מיד קלטה בדמותה משהו שלא היה כשורה. ורדה לבשה חליפה שחורה מה שנוגד לחלוטין את מלתחת בגדיה המגוונים והמצועצעים להפליא. שיראז נדרכה. קולה של ורדה היה מונוטוני וכבד, רחוק שנות אור מקולה הקליל המפזם, עיניה הביטו במסך כשאמרה:
"תושבי מחוז " " היקרים, אנשי שבט האפרו, אל נא תחששו. ברצוני להודיע לכולכם על המצב העכשווי ששורר במחוזותינו: הצבא מתארגן ליציאה לקרב חוזר בכל רגע אפשרי. ובעת הצורך, ואני מדגישה רק בעת הצורך וזאת מכיוון שכרגע אין צורך, יכנס הצבא לתוך מחוזות אמן. לעדכונים נוספים תוכלו לצפות בעדכונים השוטפים למעלה" אצבעה עולה בתנועה חדה דלפי מעלה ונשמטת בחזרה. "בינתיים ערב שקט ולילה טוב לכולכם." המסך נעלם כאילו לא היה ובמקומו מופעיות משבצות קטנות של מסך, על כל אחת מהן מרצדות אותיות שונות בנוסח כגון: "לעדכוני פעילות הצבא" "לפעילות האזורית המאורגנת" "עזרה להתקפי חרדה קלים" "חיילים באהבה" שזהו הארגון שדואג להפיק בשביל משפחות החיילים את הדרכים ליצירת הקשרים מרביים עם אהובם ועוד. שיראז לחצה מיד על : "עדכוני פעילות הצבא" שוב שני מסכים קטנים נפערים, הפעם בפינה הימנית של המסך הרחב. "עדכון מצב הפעילות" "הערכה וישיבות" "נאומי הקצינים" כשהיא רואה שכנראה אף אחד מאותם קטעי וידאו ערוכים לא כל כך יעזור לי, זאת מכיוון שכן איך שהכירה את ממשלת עמה, הן לא יתנו מידע שפורץ את גבולותיו המצומצמים של תמצית הרוב. זה יותר מידי מסוכן בשבילם. עכשיו כשהטכנולוגיה שלהם כל כך משופרת עד לחשש לפריצתן של תוכנות אבטחה על ידי ממשלת אמן ובזאת יביא מידע מודיעיני אסור. לא לוקחים סיכונים. שיראז החליטה ללחוץ על "נאומי קצינים" כמה ריבועים הופיעו לה בהבזק מידיי. היא לחצה על "יחידה 000 תומר ברק" תומר שהכירה בימים השקטים של ההתנדבות שלה לא הזכיר אפילו את תומר שעומד בגוף נוקשה מול המסך, מדבר אל מכשיר קטן ועגול המוצמד לזווית פיו. הוא לבוש מדים שחורים הדוקים ומלאי כיסים. שרירי כתפיו הרחבות עטופות במקשת ברזל מבריקה שחורה. קו הלסת שלו מתהדק, עיניו מרצדות אל נקודה מעבר למסך, כך כמה שניות ואז כאילו ניתן לו האישור הבלתי נשמע להתחיל :
"תושבי ייסאר מחוז " ". איני יכול להבטיח לכם שום דבר לגבי פעילות המלחמה או זמנה או משך זמנה. אבל דבר אחד שיהיה ברור." עיניו מצטמצמות וקולו הרציני הופך לקשוח ממש "אנחנו לא נירגע עד שנשמיד כל פיסת, כל חלק בתכנית המזימה של אמן , כל אדם שיתנגד לא נהסס. המוות תהיה פעולה מידית ומתבקשת. אנו נמצא את מגרי הטילים נגבר עליהם נשמיד אותם ואת תפוצותיהם ונדאג שלא יקרה כזה דבר שוב. "
"כן, ברור את זה שמענו כבר קודם" הפטיר אדם, אביה של שיראז מאחוריה. שיראז אפילו כלל לא הבחינה שכל משפחתה צופה יחד אתה בנאומו של תומר.
"וברגע שיידרש, אנחנו ניכנס אל מחוזות אמן. בכל מחיר. אין כאן הנחות. תודה." תומר מהנהן כאות סיום אל עבר החלל הריק שלפניו והמסך נעלם כלא היה. שיראז נשארה לראות את פניו של תומר, זווית פיו שקפוצה בנוקשות, לסתו הבולטת עובדה לכך שהיה לחוץ ועצבני. משהו בדבריו לא מבשר רעות. הצבא בהיכון קדחתני. כנראה שהפעם זה לא יהיה כמו פעמים הקודמות. הפעם זה שונה. שיראז תפסה את עצמה באמצע המחשבות ואמרה לעצמה להירגע. אולי זה סתם עוד יציאה לקרב, בדיוק כמו בשנה שעברה. אבל הפעם זה שונה. הפעם בן שם. וגם צור. ויש לה חשש בניגוד לפעם הקודמת. אבל למה? היא שאלה את עצמה זאת לא פעם ולא פעמיים. כנראה בגלל שהתבגרה… או אולי בגלל שאחיה כאן. כן זה עושה את ההבדל. וצור….היא לא הייתה בטוחה מה חשה כלפי השתתפותו של צור בהיערכות. הרי פעם שעברה אמר שגם נלחם. אפילו נכנס ממש. אבל אז לא הכירה אותו מספיק. ועכשיו, עכשיו היא ממש מפחדת.
***
היום השמיני לקרב. השעה 12:00 אחר הצהריים.
צור התכונן לקראת יציאה. הוא ופלוגתו, בעוד כמה דקות יתקפו את בני אמן שנמצאים על הגבול. הם עושים שם "יותר מידי רעש" כפי שכינה זאת תומר. פצצות היירוט שלהם חזקות ומפריעות לכפרים הסמוכים. על חשש פגיעה אף אחד כמובן לא דיבר כי זה פשוט לא מציאותי. ההתקפות על הגבול לא היו הדבר היחיד שעורר מהומה. גם ההתקפות הבלתי פוסקות מהאוויר על כיפת ההגנה כבר התחילו להטריד. בהתחללה, כמו שכך תמיד, עוד היו נהנים בני אמן ממופעי "זיקוקים" מלהיבים על שמי הלילה. אבל ככל שהימים עברו הפצצות המשיכו יותר ויותר וכנראה שלאף אחד אין סבלנות למופעי זיקוקים יותר. כל שכן שהם ממשיכים ביום עצמו. אז חיל האוויר נכנס לפעולה והחל לתקוף. יתרון גדול יש לייסאר על אמן- הם יכולים לתקוף אותם מבלי שיוכלו להיפגע הם. הכיפה וחבלי הזוהר עושים את מלאכתם היטב כבר שנים. טכנולוגיה עם הגנת אלוהית. למרות שאלו שלא מאמינים טענו מאז ומעולם שהנחשולים הזוהרים והעצומים שמקיפים את ארצם נוצרו כתוצאה מתופעת טבע שעוד לא פוענחה עדיין. היו כאלה שניסו לחקור אותה במשך הדורות, אך התייאשו מהר. והיו כאלה, כמו שיראז ומשפחתה ושאר המאמינים שפשוט ידעו שזוהי ההגנה האלוהית על ארצם. וזה היה תמיד נושא לוויכוח- מה יותר חזק הטכנולוגיה או ה "אלוהים" שבו האמינו. בכל מקרה, שני ההגנות לא פסקו לעולם וביצעו את תפקידם כראוי לאורך כל השנים. הם סיפקו להם חיים נוחים רגועים ושלווים. לפי הסיפורים, אבותיהם של בני ייסאר סבלו ממלחמות רבות לאורך כל שנותיהם. כולם היו להם לאויבים. למרות שאף אחד לעולם לא הבין מה הייתה הסיבה לכך. ועכשיו, ההגנות האלה הן ככפרה על כל אותן השנים.
צור עלה על אחד הרכבים הצבאיים המשוכללים- עוד דבר שפיתחו מוחותיהם של בני ייסאר בטכנולוגיה המתקדמת שברשותם. הרכבים היו חלקים וכסופים ועל ידי כוח המשיכה היו קלים כנוצה וריחפו באוויר במהירות. צור ישב עם עוד עשר חברים והביט אל מחוץ לחלון השקוף הרחב על הנעשה למטה. הוא אהב את מראה הארץ מגבוה- כל השדות והמרחבים הבניינים האנשים והמכוניות שנראו עכשיו ככלום כמו נקודות ונמלים קטנות שמסומנות על הקרקע. צור לא היה מאמין, אבל לפעמים ברגעים כמו אלה, הוא התחיל לחשוב על מי הגורם לכל הבריאה הזאת. הרי דבר כזה יפה- שמים עצים עננים ושמש לא יכלו להיברא מעצמם… הרחפת הנמיכה מעוף. הוא התבונן בגורדי השחקים הרבים שנראה כאילו כמעט ונוגעים בכנף הרחפת. הם היו צריכים לחצות כמעט את כל רוחבה של הארץ כדי להגיע לצידה השני- לגבול. צור ידע שבתוך כל המפעלים נמצאים המדענים, אנשי התכנות והמחשבים, החוקרים הקבלנים הרופאים או סתם משרתי הציבור הפשוטים. אבל מעולם לא ידע מה הוא רוצה להיות. מעולם לא ראה את עצמו בתור אף אחד מהם- רופא, איש עסקים מדען מתכנת. כלום. הוא חשב שאולי יישאר בצבא בקבע. כמו תומר. אבל בזה היו לו ספקות. צור הביט למטה- הם בדיוק עברו מעל האודיטוריום הגדול של תכניות הריאליטי והתקשורת- הכול מרוכז במקום הענקי הזה. הוא שמע ששם, זו עיר שלמה של שחיתות. משם מגיעים כל הרכילויות כל המפורסמים המסוממים כל האנשים המשועממים שעושים הכול בשביל פרסום ותהילה. הוא סלד מהמקום הזה.
הרחפת חצתה במהירות את אזור העיר ועכשיו כל מה שצור ראה תחתיו היה מדבר ושדות ענקיים פרוסים לאורך מרחבים עצומים. פה ושם בצבצו כמה מעיינות וצמחייה מעטה. וגם נקודות שונות של בסיסים צבאיים. הם נחתו במהירות ורצו לעבר בסיס ההערכות.
לאחר רבע שעה של התארגנות מהירה הקרב החל. צור שאף עמוקות והחל לרוץ אחרי חבריו לעבר עמדות הפצצות שעליהם לזרוק. הקרב התנהל שעה ארוכה ולמשך השעה הבאה שלאחריה הפצצות מצד בני אמן באמת נדמו. צור שיער שכמה מבני אמן נפגעו למרות שבתור צבא מוסרי, צבא בני ייסאר משתדלים שלא לפגוע סתם בבני אמן. כי הרי הם לעולם לא מצליחים לפגוע בהם. שחזר לאוהל ההפוגה החיילים היו מקובצים שם לקבוצה גדולה, חלקם בהו במסך וחלקם בהולוגרמות וחלקם בשנים יחד. הייתה בהלה והמולה. הוא פנה אל אחד מחברו ולפני שהשאלה הספיקה לעלות על פיו זה אמר:
"יש נפגעים."
"מה?" השתומם. זה לא יכול להיות. דבר כזה מעולם לא קרה. הם מוגנים.
" מי זה?"
"כמה חיילים."
זה היה הכי גרוע. חיילים שנפגעו.
"ואיפה הם עכשיו? פינו אותם לבית החולים?"
"כן. חמישה נהרגו שלושה נפצעו."
צור כמעט איבד את דעתו מרוב הלם. חיילים נהרגו. בני אמן הצליחו לפגוע בצבא. הם הרגו חיילים הרגו אותם… הוא הרגיש כאילו העולם מסתחרר סביבו.
"איך…איך זה יכול להיות?"
"אף אחד עדיין לא יודע. " אחד החיילים התערב, על פניו אתו מבט תדהמה כמו כל השאר. כאילו אף אחד עדיין לא מעכל בדיוק את משמעות הדבר. "כוחות מיוחדים שהוזעקו לשם עדיין בודקים את זה. אבל לא נראה שיש כל סימן לכדורים או פצצות."
"אז איך פגעו בהם אם לא היה להם נשק?! אחי זה לא הגיוני." קבע נחרצות החייל השני.
"כבר…יש שמות?" אמר צור. אבל הם לא היו צריכים לענות לו כי לפתע שמע קול מוכר אומר מן מסך הטלוויזיה שהיה תלוי בקצה האוהל—
"ולהלן שמות ההרוגים זיכרונם לברכה- אלירן שגב, עומר דהן, תום-" ליבו של צור כמעט נעצר-"שושן." ואז צנח חזרה. זה לא תום חברו. הוא המשיך להקשיב לקולה של ורדה-"בן בשן ורון פרץ" בן. בן בשן. אח של שיראז. הוא צנח על הרצפה וכפת את ראשו בין שתי ידיו- חבר הילדות הישן שלו בן בשן נהרג. ברקע שמע במעומעם את החיילים השמיעו צרחות תדהמה והיו גם כמה שבכו. מישהו בא והניח את ידו על כתפו- הוא חושב שזהו תום, חיבור לפלוגה אבל הוא כלל לא שמע הרגיש או ידע- שיראז. למה דווקא אח של שיראז? ומה יהיה עם המשפחה שלה עכשיו?! מה אתה עכשיו?! דבר כזה עוד לא קרה. לשניות הרגיש כאילו הוא נמצא באיזשהו חלום בלהות ורק צריכים לצבוט אותו כדי להעיר אותו ממנו. הוא נזכר לפתע איך שיראז דאגה ששמעה את קולה של וורדה מודיע על התקפת הפצצות. ואיך הסתכלה עליו שיצא- היא ממש דאגה לו וחששה בשבילו. וכאן מדובר באח שלה. בן, שמאז ומעולם אהב לשיר ולנגן. הוא איננו עכשיו. צור כמעט ולא יכול לעכל זאת- מאז שהוא מכיר את עצמו לא היה מקרה מוות כזה לכל כך הרבה חיילים. ועכשיו הוא מאבד בפעם הראשונה חבר קרוב. חבר מיוחד. הוא נזכר באישיותו המדהימה של חן ודמעה לחה זלגה על פניו. הוא ניגב אותה במהירות וידע שצריך להיות עכשיו חזק. לפתע חשב על התקיפה האחרונה- זה היה יכול להיות או כל אחד אחר. הם כבר לא מוגנים כפי שחשבו. המחשבה הזאת כל כך הפחידה אותו שאפילו דמותו המתקרבת של אביו תומר לא הרגיעה אותו. תומר הרים אותו ותפח על שכמו מה שהיה מהווה מבחינתו שלתומר "חיבוק" אבהי. מעולם לא חשב שיצטרך להתמודד עם דבר כזה- איבוד חבר קרוב וכל כך צעיר. אפילו בילדותו, כשאיבד את הוריו לא זכר מאומה מהתקרית. הוא היה אז בן שנה והמטפלת שהשאירו הוריו בביתו שמרה עליו אז. הוא חשב על שיראז כי ידע שהיא, יותר מכול אחיה הייתה קשורה אל בן מאוד. זה בטח אובדן כל כך גדול בשבילה. הוא הרגיש שהוא פשוט רוצה לתת לה עכשיו חיבוק ענק ולנחם אותה. הוא הבטיח לעצמו שייעשה זאת ברגע שיחזור מכאן. לפתע לא יידע במת מתי כל זה ייגמר- מה יהיה עכשיו? איך בני עמו ידעו להסתדר עם כל מה שקרה? האם הצבא יאבד את עצמו או שיש בידיו את הכלים והנשק הדרוש לגבור על בני אמן? ובכלל, המוות שלהם עדיין לא מפוענח…לפתע שמע את קולה של ורדה אומר בדיוק את מה שחשב:
"כנראה שהשאלה היחידה שנותרה תלויה באוויר עכשיו היא- מה היא הסיבה למותם של חיילנו היקרים ואיך אפשר למנוע עוד מקרים כאלו? קשה לומר זאת …" עכשיו הראו את מקום נפילתם של החיילים- צור נדהם. המקום לא רחוק מאיפה שהם עומדים כרגע.
"צור? צור תהיה איתי!" לפתע ניער אותו קולו של אביו. פתאום הבחין בכך שכל חיילים עומדים בשני שורות מסודרות וכולם מקשיבים אל האיש שעומד ממש לידו- מפקד הצבא שלו שהוא במקרה גם אביו, תומר.
צור הצטרף אל אחת השורות. תומר החל לנאום על "היכנסות למערכת התכוננות מוגברת" וכל מיני דרכי ירי וחיסול, צור ניסה בכל כוחו להקשיב כי ידע שרגעים אלו הם קריטיים לו ולכל אנשי הצבא. למעשה כל בני עמו תלויים בו עכשיו. אבל הוא לא היה מסוגל לחשוב כמעט על דבר מלבד בן ושיראז. מה יהיה עכשיו? האבל הוא עצום וכמעט בלתי ניתן להכלה. וההורים שלו…לא יהיה דבר שיוכל לנחם אותם עכשיו. תומר סיים את ההסברים והחיילים שעטו על הרחפות במהירות הבזק. כולם כבר ידעו – למרות שמציאות כזאת לא הייתה מאז ומעולם אבל כנראה שזאת מלחמה אמתית וברגע זה היא התחילה.
***
את היום שבו בן מת שיראז לעולם לא תשכח. זה היה ביום שני אחד, גשום, ממש כשהעדכונים מהקרב מהצד השני הלכו ודעכו. בשביל שיראז, זה היה קשה מכול, פתאום שוב לא לדעת דבר על המתרחש בקרב. והייתה לה משום מה תחושה כזאת שלא מבשרת טובות בימים האחרונים. היא דאגה לו, זה מובן, דאגה לו כמעט כמו אימא שדואגת לבן, אבל יותר מכול הייתה לה קשה האי ידעה הזאת מה קורה אתו, איפה הוא נמצא, זה אכל אותה. כל יום ויום היא הרגישה כאילו נלקח עוד חלק מבשרה. כל זאת, והיא אפילו לא ידעה מה לעשות. כי לא היה בידה ממש מה לעשות וזה גם עוד דבר ששיגע אותה ממש. באותו יום ורדה לא הופיע על המסך בשמים. גם לא בבוקר, בשעת עדכון החדשות הרגילה, שעה שנפתחה לאור המצב המתוח עם אמן. שיראז חששה, הייתה לה תחושה, תחושה שאפילו לא יכלה להסביר לעצמה שמשהו לא טוב עומד לקרות באותו יום. אבל אז זה קרה- ורדה הופיעה שם בסוף- בין העננים האפורים. המסך היה ניראה כל כך שמימי עד שדמותה של ורדה נראתה כמעט ומתעתעת. והיא עמדה שם, לא כהרגלה בישיבה על שולחן, אלא זה היה ניראה מאחורי בניין גבוה ומבריק בעל חלונות כהים שלא עשה לשיראז טוב. אבל שיראז עדיין לא הייתה בטוחה שזה מה שחשבה. שהבניין ההוא הוא בית חולים. לא רצתה להאמין יותר נכון. היא העדיפה פשוט להתמקד בפניה של ורדה, איכשהו משהו במבטה הזכיר לה את מבטו של בן לפני שהודיע למשפחתה על יציאתו לקרב- מבט מפוחד אך נחוש, ובעיקר מבט של חדשות רעות. כל דבר בעצם הזכיר לה את בן, חיילים לבושי מדים, ריח מתכת קרה ודם, ריח שרוף או אפילו שקד אחיה בעצמו. ועכשיו, עכשיו היא מרגישה שהיא ממש מסתכלת לתוך המבט שלו, שניבט כאילו מתוך עיניה של ורדה עצמה.
"תושבים יקרים, מחוז יקר," מתחילה ורדה וניכר עליה שהיא משתדלת בכוח לייצב את קולה. "משהו לא קל מתרחש כרגע בצד השני…." שיראז יכולה להרגיש איך ליבה נוסק עם כל מילה. "לפני שעה קלה, נמצאו מס' חיילים הרוגים על ידי כוחות הצבא, הסיבה למותם עדיין לא ברורה מספיק והעניין עדיין בחקירה, אבל אל דאגה, ההודעה הסופית בהקדם האפשרי. בכל אופן…" צעקות נשים וגברים מתחילים להישמע מעבר למרפסת בה שיראז עומדת- ברחוב נוצרה מהומה שלמה- גברים מכסים את ידם בראשם, נשים צועקות, ילידם בוכים מבהלת ההמולה סביבם, ניראה כאילו כאוס שלם של אנשים שמעולם לא חוו מצב של נפולי קרב. אך שיראז לא זזה, לא הוגה מילה, עיניה נעוצות חזק בעיניה של ורדה, ומוחה חושב בתחנונים לבורא העולם: " בבקשה, בבקשה רק לא בן, רק לא בן, בבקשה, בבקשה….." לפתע ידיה מתחילות להזיע וגופה נעשה לא יציב. "שמות החיילים…" ורדה אומרת את המילים הנוראיות מכול, וכהכנה לכך משמיעה כחכוח צורמני. קולה נעשה סדוק, והיא כמעט נשמעת מרוסקת בעצמה: "ולהלן שמות ההרוגים זיכרונם לברכה- אלירן שגב, עומר דהן…"
'לא צור, לא בן, לא צור, לא בן' המילים האלו חזרו והבהבו במוחה של שיראז כסכינים דוקרים. היא לא הבחינה שציפורניה שורטות את כפות ידיה- פניה היו דבוקות למסך בחלחלה. ואז ורדה אמרה את השם ששיראז לעולם לא רצתה לשמוע עכשיו- "בן בשן."
עוד שם. לא צור. אבל הכול כבר נעשה שחור סביבה. העולם הסתחרר והיא לא הרגישה דבר.