חֶלֵק מֵחָיי | פרק 1

הקדמה:
הסיפור הזה הוא סיפור המשך לסיפור "חלק מֶיוֹמַן". למי שזוכר, הסיפור ההוא דיבר על אוֹרי, ילד בן תשע שעבר התעללות בידי ההורים שלו, ובסופו של דבר הגיע למשפחה מאמצת. מי שלא קרא אותו, כדאי לו לקרוא את הסיפור הקודם לפני שיתחיל את הסיפור החדש, כדי שיבין על מה הוא מדבר.
במילים אלו הסיפור נגמר:
"אנחנו יוצאים לפעמים, ההורים החדשים שלי, יאיר, נועה ואני, לטיולים. אני רואה עולם עכשיו, אני משלים את כל מה שהפסדתי. אני יכול להסתובב בבית חופשי בלי להיות כלוא בחדר שלי. אני לא צריך כל יום לפחד מבעיטות או קללות. אני יכול לצאת מהבית חופשי, אני יכול להרים את הראש, אני לא צריך לפחד.
אבל מעל לכל, כולם ביחד נותנים לי את מה שהכי רציתי עד עכשיו. מה שההורים שלי גזלו ממני. אהבה."
הסיפור "חלק מחיי" יתחיל קצת יותר מוקדם, הוא יתחיל מהרגע שאוֹרי מגיע לביתו החדש.
אני מקווה שתאהבו את הסיפור. קריאה מהנה =]
_______________________________________

לאחר נסיעה של שעה וחצי בערך, הגענו לשדרת בתים. ההורים החדשים שלי, דניאל ושרית, נסעו לאורכה עד שעצרנו ליד אחד הבתים. הם יצאו מהאוטו, וכמה שניות אחריהם, יצאתי גם אני.
הבתים היו גדולים, יותר גדולים מהעיר שממנה באתי. נעמדתי במקום כמה שניות, כי לקח לי קצת זמן להבין את זה שאני חופשי, שאף אחד לא יתעלל בי יותר. שרית דחפה אותי בעדינות בכתפי, וחזרתי לעצמי, ונכנסתי אחריה.
"ברוך הבא הביתה, אוֹרי," דניאל חייך וליטף את שיערי. הלכנו לסלון, והם ביקשו ממני לשבת על הספה.
התיישבתי על הספה, והם התיישבו על הספה ממולי. "אורי, חשוב לנו שתדע," דניאל אמר. "כל דבר שקורה לך, שמפריע לך, שאתה רוצה לספר לנו, אל תתבייש לספר. אנחנו נהיה כמו הורים בשבילך."
"תודה," אמרתי בשקט.
"מחר בבוקר אני אכיר לך את הילדים שלנו," אמרה שרית. "אני בטוחה שתתחברו מהר. הם יאהבו אותך כאילו היית באמת אח שלהם, אל תדאג."
הנהנתי בראשי. קצת פחדתי ממה שיהיה לי פה. עדיין דאגתי שהם יעשו לי את מה שההורים שלי עשו לי. רציתי לסמוך עליהם, אבל לא ידעתי אם אני באמת יכול.
שרית ליוותה אותי לחדר שעכשיו הוא שלי. הייתה שם מיטה, שולחן כתיבה, ועליו הייתה מונחת מנורת לילה. הקירות היו צבועים בצבע כחול בהיר, ועל הריצפה היה שטיח. 'חדר נחמד,' חשבתי.
החדר היה חמים, לא היה בו קר, כמו בחדר בבית הקודם שלי.
"אני מקווה שיהיה לך נוח," אמרה שרית. "אם משהו פה לא נוח לך, תגיד לנו, בסדר?"
"כן, תודה," מלמלתי.
"לילה טוב," אמר דניאל.
"לילה טוב," אמרתי. הצליל היה זר לי. אני לא זוכר מתי בשנים האחרונות מישהו אמר לי 'לילה טוב'. בעצם, אני לא זוכר שבכלל אמרו לי את זה פעם.
דניאל סגר את הדלת, ואני כיביתי את האור ונכנסתי למיטה. התכרבלתי בתוך הפוך. הוא היה נוח, והיה לו ריח של כביסה. הנחתי את ראשי על הכרית, ואחרי כמה דקות נרדמתי.