זמנים בהם היינו יחד I פרק 1.

זמנים בהם היינו יחד, כאחד ולחוד, רחוקים אך כה קרובים
רצינו לדעת על מה האחר חושב, בזמן שליבנו פעם את אותן פעימות, באותו הקצב
קיווינו להישאר ביחד וקיווינו שישארו איתנו אלה שקרובים אל ליבנו
זמנים בהם היינו יחד, כאחד ולחוד, רחוקים אך כה קרובים
קרובים מתמיד.

שין מי-צ’ה נולדה באמריקה לאם אמריקאית ואב חצי קוריאני, בגיל חודשיים היא איבדה את
אימה בתאונת דרכים ששברה את אביה, מה שגרם לו לעבור בחזרה אל דרום קוריאה, אל אי
בשם “ג’גו” אשר נמצא בפרובנציית ג’גו-דו.
לקראת יום הולדתה ה-18, שין מי-צ’ה או בשמה השני- אנג’ל, מגלה שאביה מצא לו אישה חדשה אשר משנה את כל חייה המשעממים למעט סוערים ומלאים ברגשות חדשים
ומרעננים, בנה של האישה החדשה שמנהלת לה מסעדה מפורסמת על הטיילת הקרובה אל ביתם של משפחת שין המצומצמת, סונג-קוואן, מוצא לו פינה חמה בליבה של מי-צ’ה, כמו-כן גם
יריבה הפופולרי בקמפוס, קים מין-גיו אשר לא יוצא למי-צ’ה מראשה, אבל התמונה משתנה
כשמשפחת יון פוגשת במשפחת שין עוד לפני שהכול משתנה.

–
1. הפתעות.
עוד שבוע עבר לו.
סופי שבוע לפעמים היו האהובים עלי, בעיקר כשהייתי קטנה יותר. אך ככל שהשנים עברו להן, מצאתי את עצמי מתעייפת יותר בסופי השבוע, ומצאתי אותם משעממים למדי. אבל עדיין עייפה,
היתרון היחידי שמצאתי בסופי השבוע, היה ללא שום ספק, אבא שלי.
בעבר נהגנו, שנינו, לצאת בסופי השבוע לטיילת ואפילו הוא לימד אותי לדוג דגים, והיכן ניתן למצוא אותם יותר.
הוא היה הבן אדם היחיד שהבין אותי אי פעם, שמצאתי בו נחמה ואהבה, חום ודאגה. הדדית כמובן, אני בטוחה שהוא מרגיש כלפיי את אותו הדבר, ולא היה מפספס דבר אחד מן הדברים שאמרתי עליו,
איבדתי- זאת אומרת שנינו איבדנו, אימא ואישה, למרות שאני לא ממש זוכרת אותה, הייתי בסך הכול תינוקת בת חודשיים וחצי, לעומת אבי, שזכר אותה, ועדיין זוכר אותה, כאילו היא באה לבקר אותו בכל ערב כשהוא נמצא במשרד שלו.
עד לפני לא הרבה זמן הייתי נוהגת לעבור ליד משרדו, מוצאת אותו בוהה בתמונה שעל הקיר, בתמונה שלא יוצאת אף פעם מזיכרוני, תמונה של אמי אשר מחזיקה אותי על ידיה, וחיוך יפה פרוש על פנייה העדינות,
הוא היה עוצר את מה שהוא היה עושה, ונשען על כיסאו העשוי מעור חום, מתבונן בתמונה שתלויה על אותו קיר ריק ללא התמונות, מלבד התמונה היחידה שלי ושל אמי.
לפעמים הוא היה מדבר אליה, בהתחלה ניסיתי להבין למה הוא עושה זאת, אז כשהייתי ילדה שבקושי הגיעה אל ברכיו, אבל שוב- ככל שהשנים עברו להן, התחלתי להבין, ואפילו בעצמי, הייתי מדברת אל האימא שבחיים לא פגשתי.
היא תמיד הייתה אתנו, גם אם היא לא הייתה ממש שם, אתנו פיזית. היא הייתה אתנו, אצלנו, חרוטה בליבנו.
מרוב שהוא היה מרוכז כל כך בתמונה, בלי לדבר איתה, הוא לא היה מבחין בי נכנסת אל משרדו בלי להגיד מילה, ופשוט נהנית להסתכל על התמונה בדיוק כמוהו.
עד שהיה עובר קצת זמן, הוא היה מסיט את מבטו ומחייך אלי ברכות, וקורא לי בשם של אמי. ואז נזכר, שזו אני, המזכרת הכי יקרה שנשארה ממנה.
לא פעם ולא פעמיים קרה דבר זה. בפתאומיות, לא משנה היכן היינו נמצאים ביחד, כשהוא היה נזכר במשהו, או כשהיה צריך את עזרתי, הוא היה פולט את שמה של אמי במקום את שמי.
לראשונה כששמעתי את שמה של אמי, חשבתי שהוא שוב מדבר אל התמונה, אבל הוא הביט בי לשם שינוי.
עברה בי צמרמורת, בכל גופי.
אבל עם הזמן, הוא התרגל לקרוא לי בשמה, אולי כי היה לו יותר קל. או אולי כי הזכרתי אותה בכמה מובנים. הוא תמיד ציין בפני שאני דומה לה, כאילו היא נמצאת בצד של המראה כשאני מביטה בה.
וככה היינו מבלים את חיינו ביחד, בהבנה, ובעיקר בלשתף אחד את השנייה באהבתנו ההדדית. כי כל מה שהיה לנו זה אחד את השנייה.

אחרי שסגרתי אחריי את הדלת וזרקתי הצידה את תיק הגב שלי, אל עבר הסלון. צעדתי בצעדים עייפים אל המטבח כדי להוציא מן המקרר בקבוק עם מים קרים.
בדרך כלל הייתי מודיעה בצעקה שהגעתי הביתה, במקרה ואבי נמצא בבית הוא היה עונה לי באותו הטון ושנינו היינו צוחקים, אבל הפעם זה היה שונה. כיווצתי את גבותיי לשמיעת קולו. הוא מדבר עם מישהו, קולו היה עמום ולא הצלחתי להבין את מה שהוא אומר, אבל זה בטוח לא היה מכוון אלי.
הנחתי את הבקבוק על האי שהיה במרכז המטבח ועשיתי את דרכי אל המדרגות כשאני עולה אל משרדו.
קולו העמום הפך לברור יותר ככל שהתקרבתי במסדרון אל החדר שבו ישב,
הפעם בניגוד לפעמים קודמות- הוא שוחח עם מישהו בטלפון.
כשסוף סוף הגעתי אל משרדו, דלת חדרו הייתה רבע פתוחה, ככה שהצלחתי לראות רק את חצי מפניו. אבל הצלחתי לראות יותר מזה, הוא היה שמח מתמיד.
חיוך צדדי היה מרוח על פניו ועיניו שמחו, חייכתי למראהו, לא תמיד זה היה קל לראות חיוך שהוא לא אמיתי ואת יודעת את זה. אבל זה היה חיוך אמיתי, כמו החיוך שהוא חייך כשהוא הסתכל על התמונה של אמי, בדיוק כמו החיוך שהוא חייך אלי כל פעם כשהביט בי.
בדרך כלל בסופי השבוע הייתי מוצאת אותו שוכב על הספה, מוכן כבר עם סרט, מוכן לבואי ביחד עם החטיפים שקנה אחרי שיצא מעבודתו.
עד כמה שאני זוכרת נכון, אני לא זוכרת אותו יושב במשרדו בסופי השבוע. הוא היה עייף מדי כדי לעלות לקומה שנייה, ולא רק לשבת במשרדו, פרט ללדבר עם מישהו בטלפון.
עניי העייפות מצמצו כשהבנתי עם מי הוא מדבר בטלפון. זו הייתה אישה.
שפשפתי את עיניי כדי לסלק את העייפות ולהתעמק יותר בשיחה.
הוא קרא לה בשמה, סונג-קי.
הוא המשיך לדבר איתה, למעשה, הוא המשיך להנהן לעצמו ולהמהם בהסכמה למה שלא יהיו דבריה.
הוא סיים את השיחה עם המשפט שגרם לי להפסיק למצמץ ולהבין מה הוא אמר הרגע.
"זו הייתה החלטה די קשה בשבילי את יודעת, את מבינה את עברי, אני חושב… הגעתי למסקנה שצריך לעבור הלאה. הרי, אנחנו לא יכולים להיתקע באותה נקודה, למרות שאנחנו אוהבים את עברנו מספיק, זה מה שגורם לנו לעבור הלאה, זה מה שהופך אותנו לחזקים יותר. ואני הבנתי יותר שאת גורמת לי לשמחה פתאומית שהייתה חסרה לי כל הזמן הזה, בלי לדבר על הבת הנהדרת שלי, שאני ממש אוהב. אני בטוח כמעט במאה אחוזים מוצלחים שהיא תסתדר עם הבן שלך,
ויותר חשוב, אני בטוח שהיא תלמד לאהוב אותך באותה מידה כמוני. אני אשמח לראות אתכם מחר בערב."
הוא אמר כמה מילות פרידה וסיים את השיחה.
החיוך שהיה על פרוש על פניו עדיין היה על פניו, אחרי ששמעתי את דבריו ניסיתי לעקל אותם ולהבין אותם יותר,
הוא הכיר מישהי?
כמה זמן הם מכירים?
איך הוא לא סיפר לי עליה? הוא בטוח מכיר אותה מספיק זמן כדי להזמין אותה אלינו. הוא הזמין אותה אלינו.
לפני שכמעט דחפתי את עצמי על הדלת וחשפתי את עצמי בפני אבי, עצרתי את עצמי כשראיתי שהוא הסתובב על הכיסא שלו.
הנה זה בא.
ידעתי מה הוא הולך לעשות. הוא הרים את ראשו אל התמונה היחידה שהייתה תלויה לו בחדר. למרות שלא ראיתי על מה הוא מסתכל, ידעתי שהוא יעשה זאת.
הוא פלט אנחה ונעשן אחורנית על הכיסא.
כשהוא החליט לפתוח את פיו מאז שהוא דיבר עם אותה אישה, כל מה שהוא אמר היה שמה של אמי.
זה גרם לי לתהות אם הוא רואה אותי, אולי הוא קורא לי ולא לה?
לא. הוא בטוח מדבר איתה, הוא חייב לדבר איתה. הוא תמיד מדבר איתה.
"אני מקווה שאת שמחה, איפה שלא תהי, את יודעת שאני אוהב אותך, אבל אני חייב לעבור הלאה. זה לא אומר שאני אפסיק אי פעם לאהוב אותך, יש לי את התאומה שלך לידי תמיד. המלאכית שהבאת לי, מזכירה אותך, כל פעם שאני מסתכל עליה. ואני לא יכול לעצור את עצמי מלהתאהב מחדש, היא מזכירה לי אותך כל כך… המלאכית שלנו. אבל אני יודע שאת שמחה שמצאתי מישהי בשביל עצמי, אני אפילו רואה בה טיפה ממך, בגלל זה כנראה דרכנו נקשרו.
תשלחי לי מזל,"
קולו רעד בפעם הראשונה ששמעתי אותו בחיים, שהוא נשבר. אבא שלי בוכה. הוא בחיים לא בכה כשהוא דיבר עם התמונה, זאת אומרת עם אמי.
עברה בי צמרמורת, שיננתי את מילותיו שגרמו לשיערי לסמור. אבל מהר מדי חזרתי לחשוב על מה שחשבתי קודם, למה הוא לא אמר עליה דבר?
הוא נאנח שוב. הרחקתי את מחשבותיי שוב כשחזרתי להקשיב לו, הוא נאנח אנחה רועדת ומשך באפו, לשמוע את אבי בוכה שבר את ליבי.
אולי הוא באמת אוהב אותה?
הרגשתי עקצוץ מוזר בליבי.
הרגשתי קנאה.
אני מקנאה שאבי מצא מישהי שהוא אוהב? ניערתי פיזית את ראשי מצד לצד כדי לסלק את המחשבות הללו, אבל בלי להתאמץ יותר מדי הוא חזר לדבר וזה מה שגרם לי לא לחשוב על מה שחשבתי.
הוא קרא שוב בשמה של אמי כשקולו חזר לנורמה אך עדיין שומעים שהוא בכה.
"יש לה בן מקסים, הוא אוהב אותה בדיוק כמו שהמלאכית שלנו אוהבת אותי. תהי בטוחה איתי שהם יסתדרו ביחד, היא תמיד חלמה על אח שיהיה לה, למרות שלא ממש דיברה על זה," הוא הרגיש את הצורך לעצור את עצמו, "אני שחכתי להתקשר אליה, יכול להיות שהיא עדיין בקמפוס."
מהפתח הקטן של הדלת ראיתי אותו מרים את השפופרת, לא, לא, לא. הוא עומד להתקשר אלי.
הוצאתי את הפלאפון שלי מהכיס של הג'ינס וסגרתי אותו בשקט.
במקום לחשוף את עצמי במקום שעמדתי בו, פשוט כשאני דוחפת טיפה את הדלת בלי להבהיל את אבי, עשיתי את ההפך.
ירדתי בשקט במדרגות וטרקתי את הדלת, מוודא שהוא שומע את אותה טריקה.
"מודיעה" לו בצעקה שהגעתי הרגע הביתה. אני שונאת לשקר לו.
לאחר כמה שניות שמעתי אותו צועק את שמי, עצמתי חזק את עיניי, למה אני משקרת לו? זה בגלל שהוא לא סיפר לי עליה? תתנהגי כרגיל. כאילו את לא יודעת שום דבר, כאילו נכנסת הרגע הביתה. זה מה שהמשכתי להגיד לעצמי.

"בדיוק עמדתי להתקשר אלייך עכשיו." שמעתי את קולו השמח, שונה מהקול ששמעתי עד לפני כחמש דקות.
הוא ירד בדילוגים במדרגות כשעליו פניו אותו חיוך שאהבתי לראות תמיד.
פניו נראו רגילות, כאילו לא אותו אחד שהרגע בכה. כל כך הרבה קרה בזמן שהוא לא ידע שאני הייתי בבית.
הוא התקרב אלי בצעדי ענק שגרמו לי לחייך אליו ומחץ אותי בין זרועותיו, מחבק אותי חיבוק חם. –"התגעגעתי אלייך." הוא אמר בזמן שחיבק אותי.
"גם אני אליך." אמרתי כשהוא התנתק ממני, הוא תפס את לחיי בכפות ידיו הגדולות והסתכל אל תוך עיניי.
"את עייפה או רעבה?" הוא שאל לפתע,
ניסיתי להסתכל אל תוך עיניו כמה שיותר בלי להתחמק ממבטו, אני מרגישה את העקצוץ הזה שוב.
"אני שניהם באותו הזמן. הכנת משהו?" ניסיתי לדבר כמה שיותר ברור מאחר וכפות ידיו מוחצות את לחיי ומונעות ממני לדבר בצורה ברורה.
"תחליפי למשהו נוח ונצא למסעדה בטיילת, יש לי הפתעה בשבילך." הוא אמר, משחרר את לחיי אבל עדיין מסתכל עלי בחיוך. עיניי התרחבו מדבריו, למרות שידעתי בדיוק מהי ההפתעה. הייתי מופתעת עדיין.
-"אני אוהבת הפתעות." אמרתי בזמן שרצתי למעלה אל חדרי כדי להחליף לדברים נוחים יותר. "את תאהבי אותה." הוא צעק מלמטה,
נכנסתי אל חדרי כשאני מתנשפת וסוגרת את הדלת אחריי, נשענתי על הדלת ועצמתי את עיניי.
מה יותר גרוע, הפתעה שאת לא יודעת עליה והיא די מאכזבת, או הפתעה שאת יודעת עליה שכבר אכזבה אותך?
אני מרגישה קנאה. בפעם הראשונה בחיי, הרגשתי, ראיתי, ושמעתי דברים שלא כל כך רציתי לשמוע.

לבשתי את שמלת הקיץ הפרחונית שהייתי נוהגת ללבוש בערבים שהיינו יוצאים שנינו, אני ואבי, אל הטיילת.
אבל הפעם זה היה שונה,
ולעיתים רחוקות אני שונאת את המילה שונה- היא תלויה בכל כך הרבה מובנים, היא תלויה במצב, בזמן ובאופן.
הפעם היא שונה כי היא שוברת את ההמשכיות שלנו ביחד.
אני יכולה להסביר את ההמשכיות בכמה משפטים שיסכמו את כל המצב העכשווי שלי כעת, אבל אני לא רוצה לבלבל את עצמי, כי אני עדיין לא מבינה. כן, הגעתי לגיל שבו בני גילי הם עצמאים למדי, וחלקם אפילו זכו לראות כמה דברים גדולים בחייהם, כאלה שהגשימו את חלומותיהם, לא שלי אין חלומות כמו שלהם- זה פשוט יותר מדי לדעת כשאת באמת לא יודעת את האמת.
כשאני אומרת המשכיות שלנו, אני מתכוונת אל ההמשכיות שקיוויתי לה. ההמשך שלי ושל אבי בלבד.
ובכן… אני נשמעת מאיימת עכשיו, אבל זה כל מה שרציתי, ולא תמיד רואים את ההמשך, אם מסתכלים אל האופק.

כשנכנסתי אל תוך נעלי הפלטפורמה של עשרה סנטימטרים בלבד, הרגשתי את עצמי מתנדנדת מצד אל צד עליהן, אבל התחלתי לצעוד אל עבר הדלת של חדרי, בריצה קלה ודילוגים זהירים ירדתי במדרגות, אבא חייך אלי חיוך רך וסובב את המפתח כדי לפתוח את הדלת.
למרות שידעתי מה הוא הולך להגיד לי, ואיזו מין הפתעה זאת כשאני יודעת מה מצפה לי. עדיין ציפיתי למשהו שיפתיע אותי יותר, אבל לא רציתי בזאת יותר מדי.
מכיוון שידעתי שאנחנו לא נלך יותר מדי ברגל- משום שגרנו ממש ליד שפת הים, והטיילת הייתה צמודה אל ביתנו, ושלושת המסעדות האהובות עלי התמקמו בטיילת, מאירות על חוף הים והגלים הקרבים והמתרחקים.
צעדנו באותו הקצב פחות או יותר, אל הטיילת המוארת, זה היה גשר בעל כמה מדרגות לפני כן, שגרם לי להתאהב במקום עוד בפעם הראשונה שהגעתי הנה. שזה בערך בגיל חמש או שש,
אני זוכרת את היום הראשון שלי כאן, באי ג'גו.
הייתי בסך הכול ילדה, כאילו זה השתנה, בסך הכול הבדל של כמה שנים שמפרידות בין אני הילדה שלא הפסיקה להתרוצץ על שפת הים, מכוסה בחול עם גלידה על מקל שנוזלת לה על כף היד הקטנה שלה, לבין אני של עכשיו. נכון, אותה אחת- אמנם, אך אותה אחת שכעת מסתובבת ברוגע על שפת הים, לפעמים עם גלידה על מקל ולפעמים בלי,
אבל כל מה שעניין אותי זה היופי שבטבע. לא בדיוק מה שעניין אותי כשהייתי ילדה, חול, ורעשניות, וצחקוק שלא מסתיים עד שאני נופלת על החול החם ומחליפה אותו בבכי מזויף.
אני לא יודעת בדיוק למה לא שאלתי אף פעם את אבי למה הוא עבר מהצד השני של העולם, אל קוריאה. אל אי, שרחוק כמה קילומטרים מקוריאה, אבל עדיין בשטחה. מצד שני, כנראה לא שאלתי אותו מכיוון שהרגשתי שג'גו הוא הבית היחיד שהיה לי אי פעם. למרות שנולדתי בקולורדו.
הזיכרון היחיד שנשאר לי מארץ הולדתי היה החצר שבה אהבתי להשתעשע בה, בעיקר החול, אני זוכרת את ריח החול מפינת המשחקים שלי בגינה האחורית, יותר מזה שום דבר לא עלה לזיכרוני, וזה משום שהרחתי את אותו הריח, של החולות של ג'גו.

צעדתי על רצפת העץ אל השולחן שאבא הצביע עליו כאשר נכנסנו ומשכתי את הכיסא לאחור, התיישבתי עליו ועיניי נחתו על התפריט שהונח על השולחן.
-"מה את בוחרת?" קולו של אבי משך את תשומת ליבי, הרמתי את מבטי אליו מן התפריט והסתכלתי עליו בעיניים פקוחות. כאילו הוא גילה לי סוד, כשהוא בסך הכול שאל מה אני בוחרת.
אני לא הולכת להגיב ככה לכול דבר שהוא יגיד. חזרתי על המשפט הזה כמה פעמים כדי להפנים אותו.
הוא קרא בשמי פעם, ובפעם השנייה הוא הניח את ידו על ידי שהייתה מונחת על השולחן, כשהרגשתי את הנגיעה שלו התעוררתי ממחשבותיי ומצמצתי כמה פעמים. –"מרק קר, אני חושבת… מה איתך?." אמרתי בביטחון.
הוא הביט בי כמה פעמים לפני שהתחיל לדבר, "גם… גם, מרק קר, בחירה מצוינת." חצי מהמשפט הוא מלמל לעצמו והרים את ידו כדי לקרוא למלצר.
בתוך כמה שניות הגיע המלצר כשהוא מחייך אלינו ולוקח את הזמנותינו.
בזמן שהמלצר נעלם עם ההזמנות שלנו לגמתי מן הבקבוק שהיה מונח על השולחן והסתכלתי על… כלום בעצם.
הייתי שקועה במחשבות שלי על "ההפתעה" של אבא, גם כשידעתי מהי בדיוק, הוא הצליח להפתיע אותי. לא אהבתי להרגיש ככה.
הנחתי את בקבוק המים על השולחן כששמעתי את אבי מתחיל לדבר. הנה זה בא.
"אני רואה שלוקח להם קצת זמן עם המנות שלנו, אז לפני שאני מגלה לך על ההפתעה, תבטיחי לי דבר אחד."
השתוקקתי לשמוע את הסיפור המלא, את ההסבר מאחורי כל הסודות. הוא הסתיר ממני אחרי הכול.
אבל ההבטחה הזאת, שוב תנאים לעזאזל. אני שונאת תנאים, תנאים הורסים הכול. תנאים הורסים. תנאים הורסים משפחות, הבטחות הורסות חיים. ותקוות.
"לך על זה." זה כל מה שיכולתי לומר? כעסתי על עצמי. אבל חייכתי אליו, חיוך כעוס אבל עדיין… כזה שלא יעלה עלי.
למה אני הופכת את הבן אדם היחיד בעולם, שבגללו אני נושמת, אל האויב העתידי שלי?

-"תבטיחי לי שלא תשנאי אותי אחרי שאגלה לך את מה שאני עומד לגלות לך עכשיו." הוא קרא בשמה של אמי.
הוא הביט בעיניי, הרגשתי שאני רותחת מבפנים אבל עדיין חייכתי. החיוך שלי קפא לכמה שניות- למה.
מה קרה ל"את האישה היחידה בחיים שלי, ותמיד תהי."
מהמשפטים שהוא היה לוחש לי בכול לילה שהייתי כמעט נרדמת, אבל עדיין שומעת אותו. למרות שלא הייתי אמורה.

-"אתה מלחיץ אותי."
"תבטיחי לי," הוא התחנן. לא יכולתי להביט בעיניו לעוד שנייה אחת, הרגשתי שאני עומדת לשקר לו אם אני אבטיח דבר שכזה, עצם העובדה שידעתי מה ההפתעה הקשתה עלי יותר. ולא הרגשתי לחוצה אלא פחדנית לרגעים.
"אני מבטיחה, עכשיו מה ההפתעה?" הבטחתי.
זה היה קל להבטיח, אבל אף פעם לא קל לעשות. כמו שזה היה קל לאהוב, אבל לא לשנוא בו זמנית.
ראיתי על פניו הקלה כלשהי, הוא שיחרר את כתפיו ונשען על גב הכיסא. המנות שלנו בדיוק הגיעו, בזמן שהוא פתח את פיו כדי להתחיל בדבריו.
המלצר הניח את המנות שלנו ביחד עם התוספות והמשקאות, בירך אותנו בתאבון ונעלם שוב. הפעם ליותר זמן.
הסתכלתי על המרק הקר שלי ואז על אבא שהביט בי במצמוצים אחדים.
הוא קרא בשמי. הנה זה באמת בא.
"אני יוצא עם מישהי," הוא שיחרר אנחה קצרה.
פי נפער בכאלו. כדי להראות לו שאני כן מופתעת מההפתעה. הסתכלתי עליו הפעם במצמוצים אחדים כאילו לא מבינה על מה הוא מדבר. זה כאב. זה כאב כשהוא דיבר איתי על זה.
לא תיארתי לעצמי בחיי, שזה יהיה הנושא הכאוב בעיניי.
הזזתי את שפתיי כדי להגיד משהו, שלא היה לי מושג מה בדיוק. הוא עצר אותי עוד לפני שהספקתי להוציא ציוץ מפי, -"אני יודע. אני יודע שאני אמרתי שאין ולא תהיה עוד מישהי כמו אמך. אבל האמת היא שאני מרגיש לבד לאחרונה, שלא תביני אותי לא נכון אף פעם, אין עלייך. את המלאכית שלי, ואת יודעת כמה אני מעריך את האהבה שלך, ושנינו יודעים שזה הדדי.
"אין מישהי שתחליף אותך, או את אמך, זיכרונה לברכה. אבל אני לא אשקר ואומר שהתאהבתי בפעם השלישית בחיי, הראשונה הייתה אמך, השנייה הייתה את, והשלישית היא סונג-קי. בו סונג-קי." הוא סיים לדבר.
בו סונג קי.
הרגשתי סערת רגשות. הרגשתי כעס, שנאה מסוימת וקמצוץ של שמחה. איך אני יכולה לכעוס על אבא שלי שהתאהב במישהי?
המשכתי לחשוב ולדבר אל עצמי במקום להגיב, הסתכלתי עליו מחכה לתגובה שלי שלא הגיעה משום צד.
הוא קרא אותי, רציתי המשך. אז הוא המשיך.
"נפגשנו לפני ארבעה חודשים, ואני בטוח שאת שואלת את עצמך איך לא שיתפתי אותך בדבר שכזה. כי לא הייתי בטוח בעצמי, את יודעת… כמו שלפעמים את לא בטוחה בעצמך, כשאת מתכוננת למתכונת, או חושבת על מבחן קרב.
היא נחשבה כמבחן במתמטיקה עבורי, מכיוון שעבר מלא זמן שהייתי עם מישהי, עם אמך.
זה כן כאב בהתחלה כשחשבתי על זה, אבל שמחתי בתוך תוכי וידעתי שאמך היא זו ששלחה לי את סונג-קי.
היא סבלה לראות אותי לבד, בלי אישה ליידי, למרות שתמיד היה לי אותך, וגדלת להיות אישה מדהימה, שאני בטוח שהייתי מתאהב בך גם אם הייתי בגילך," הוא התחיל לצחוק מדבריו, הקשבתי לו, הקשבתי לו בזהירות.
הקשבתי לדבריו כך שלא יכולתי להגיב לו, אפילו לא בהבעות פניי. רק רציתי שימשיך.
"זה בטח קשה לשמוע שאביך התאהב, לא?" הוא צחק את צחוקו הכבד.
אין תגובה.
הוא לקח את הכלום שהבאתי לו והנהן לעצמו. –"התאהבתי בסונג-קי כי… היא הזכירה לי את אמך. אמנם לא בפנייה, או ביופייה החיצוני, אלא ביופייה הפנימי. אני מאוד מקווה שאת תתאהבי בה, לא בדיוק כמוני" הוא צחק ואז הוסיף "אלא, תתאהבי בבן אדם הנהדר שהיא. אני רוצה שתרגישי מהי אהבת אם, כי אני יודע שהיא תיתן לך אותה. לכן…"
הוא הפסיק לדבר ולקח לגימה מן בקבוק המים הקר.
ולכן…
"ולכן הזמנתי אותה להתארח אצלנו, הפגישה היא בשביל שתכיר אותך יותר טוב ואת אותה. היא מיועדת בשבילך, וגם בשביל לראות איך העניינים אצלנו ילכו, למרות שעד כה אין תלונות." הוא חייך חיוך ישר שהפך את שפתיו לשני קווים.
"את תעזרי לי עם הברביקיו שאנחנו נעשה, כי הבטחתי לה את זה."
שוב המילה הזאת.
"ופרט חשוב ששכחתי לציין. אני לא מעלה שום ספקות לגבי האהבה העתידית שלכן ביחד, אבל תמיד רצית אח. אז חשבתי שאולי הסיפור עצמו לא ישמח אותך כמו האח הכמעט עתידי שלך, סונג-קוואן, פגשתי את הבחור כמה פעמים כשנפגשנו במסעדות במרכז הקניות אחרי העבודה, הוא בחור כיפי ומצחיק, לא ישתעמם לך איתו. הוא בן גילך אם אני לא טועה, כן… אני חושב שהוא בן שמונה-עשרה כמוך, לפחות המשאלה שלך שהשאלת ביום הולדת עשר, עומדת להתגשם."
הפעם הוא סיים לדבר בלי להגיד עוד דבר, וגם בלי למצמץ ולהסתכל עלי כאילו הוא רוצה שאני אגיב.
הוא פשוט התחיל לאכול את המרק הקר שלו.
אח. אימא.
מעניין איך זה יהיה. להרגיש אהבה של אימא, ומעניין אם נריב, אני ואחי החדש, בדיוק כמו בסרטים, כמעט על כל דבר. ונעצבן אחד את השנייה עד שנחליט להתפייס. מעניין איך זה מרגיש, אהבה מהסוג הזה. –"אני מאושרת בשבילך, אבא." אמרתי והרכנתי את ראשי מעל הצלחת, קירבתי את הכפית המלאה במרק אל שפתיי, טועמת מהמרק הקר שתמיד אהבתי להזמין.
אבא לעומתי, הפסיק לאכול והסתכל עלי. הוא חייך חיוך אמיתי, ואמר לעצמו, בשביל המשפט הזה, הייתי מוכן לחזור ליום הראשון שבו הכרתי את סונג-קי ולספר למלאכית שלי. כדי לשמוע את המשפט הזה. היא מאושרת.