זכרונות רעים 1 : פרק 2 -רגשות כלפיה, בקשה, אור כחלחל, גוף שחור, זו לא הייתה הבריונות שהשאירה את השריטות, זעקה לעזרה מתוך החשיכה.

גל שטף אותי, הגל של הריח המקסים שלה, עצמתי את עיניי וקפצתי את אגרופיי, הלב שלי עוד שנייה התפוצץ, אני צריך להירגע, אני צריך להירגע, אני צריך להירגע, חזרתי וחשבתי לעצמי, אבל כל מה שיכולתי לחשוב עליו זה על הכיסא שהיא יושבת עליו, ושאני יכול להרגיש את התנועה של הגוף שלה דרך המושבים, השיער שלה שמגיע עד למטה למותניים, שנוגע בגב היד שלי! ואז נזכרתי כמה זמן אנחנו הולכים לנסוע, פתחתי את העיניים שלי והסתכלתי על הדם הקרוש שעל הידיים הרועדות שלי. הכרחתי את עצמי להירגע. בלעתי כמה פעמים, זה עזר. נרגעתי עוד קצת כשהבנתי שלא יציקו לי מאחורה, לא כשהילדה הכי יפה נמצאת לידי. הנחתי את שתי ידי על ברכיי ,ניגבתי את הדם על המכנסיים והסתכלתי על המושב מולי. היו לו מן צורות צבעוניות ומוזרות כאלה. מזווית עיני ראיתי שהיא מתבוננת בי, או שמסתכלת מהחלון אני לא בטוח. אבל פחדתי לבדוק, הפניתי את מבטי באיטיות לחלון וניסיתי להתרכז במשהו בחוץ, הבטתי על בית המלון בצורת המדרגה כמה זמן כשפתאום שמעתי אותה שואלת אותי " אתה גר בבת ים נכון?" סובבתי את ראשי להביט בה. ברגע שעיניי פגשו את עיניה קיבלתי קצת סחרחורת, מעולם לא ראיתי אותה כל כך מקרוב, העיניים שלה בצבע חום בהיר עם קצת צבע ירוק, והשיער החום הארוך והגלי שלה נפל על פניה ונצמד למצחה מרוב שהיא הזיעה מהחום בחוץ, התחשק לי להושיט את ידי ולסדר לה את השיער.. "אממ.. אז כן?" היא שאלה, קצת במבוכה. שמתי לב שהבטתי בה כל הזמן הזה בלי להוציא מילה, מיהרתי להפנות את מבטי למושב מולי ועניתי "כן". היא התחילה להגיד לי משהו אבל הקול של המחנכת שבקע מהרמקול מעלינו קטע אותה "טוב תלמידים, סוף סוף אנחנו מתחילים לנסוע, תזכרו שבזמן נסיעה אין לקום מהכיסאות, אין לצעוק, אין להוציא ידיים וראשים מהחלון, אלא אם כן אתם רוצים לגמור בלי ראש (חלק מהמורים גיחכו), נסיעה נעימה!" לאחר מכן המחנכת התיישבה במושב ליד הנהג והחזירה את המקרופון למקום, הנהג התניע והחל לצאת מהחנייה הגדולה שהאוטובוס חנה בה, ואז התחיל לנסוע בכביש 90 מאילת. הילדה הכי יפה פנתה אלי שוב "רציתי לשאול אותך קודם, אכפת לך אם אני אשב ליד החלון? פשוט אני לא מרגישה כל כך טוב ואולי אם אסתכל מהחלון בזמן הנסיעה ארגיש טוב יותר.." תאמת שנאתי לשבת בכיסא שלא ליד החלון, זה מקום כזה שבו אין ממש לאיפה להביט בלי לראות מישהו, וזה מעצבן סתם לבהות במושב ממול, אבל בשבילה לא היה לי אכפת, אמרתי "כן, אין בעיה" היא קמה כדי שאוכל לצאת, כשיצאתי מבין המושבים שמתי לב למשהו על הברכיים שלה, דם, "מה זה? את בסדר" שאלתי, היא משכה למטה מהר את החצאית ואז הביטה בי במבט קצת מבוהל ואמרה "תהיה בשקט, אני לא רוצה לדבר על זה". ואז התיישבה במושב ליד החלון והסתכלה מהחלון על הנוף המדברי בלי לפנות אלי שוב. התיישבתי. הייתי קצת בהלם, אבל הייתי מפוחד מדי להגיד משהו. מה קרה לה? חשבתי לעצמי. אחרי כחצי שעה ראיתי שהיא נרדמה, ולי היה משעמם בטירוף, כל הזמן הזה הסתכלתי על גב המושב שמלפני ונמנעתי מלהביט באנשים מסביב כדי לא לגרום לסכין להסתובב בחזה שלי. מיציתי כבר את הצורות הצבעוניות שממול והם החלו לעלות לי על העצבים. הסתכלתי על שעון היד שלי שהראה את השעה שבע. בחוץ השמש בדיוק סיימה את השקיעה שלה והמדבר בחוץ נראה כחלחל. המזגן הקריר החל להציק לי אז החלטתי לסגור אותו. בזמן שקמתי לסגור אותו פתאום שמתי לב שדי שקט באוטובוס. הבטתי לרגע על הילדים במושב מאחורי, לא היה שם אף אחד. ובמושב שמאחורי, לה היה אף אחד גם. המושבים האחרונים היו ריקים. הסתכלתי מהר לקדמת האוטובוס ולא היה אף אחד בשום מקום. קיבלתי צמרמורת עזה ועור ברווז. לא הייתי בטוח אם יש מישהו במושב של הנהג. החלטתי להעיר את הילדה הכי יפה. הושטתי את ידי לגעת בה, ואז לרגע היססתי. אני הולך לגעת בה.. לקחתי נשימה וניערתי לה את הכתף. היא לא הגיבה, ניערתי עוד קצת וקראתי לה בשמה "אליאן! תתעוררי, משהו קורה כאן!" אבל היא המשיכה לישון. קיבלתי תחושה שהיא לא הולכת להתעורר. החלטתי לבדוק אם הנהג עדיין נמצא כי מישהו חייב לנהוג, אבל ברגע שחשבתי על זה שמתי לב שהאוטובוס עצר. הלכתי לכיוון דלת הכניסה, האור הכחלחל החלש מבחוץ דרך החלונות היה האור היחיד. הכול נראה אפלולי, וזה נראה כאילו הדרך לנהג ארוכה, מרוב החושך כל פעם שעברתי שורה של מושבים זה נראה כאילו יש משהו שמתנועע מתחת למושבים, בסוף הגעתי לנהג. הסתכלתי לבדוק אבל לא היה אף אחד בכיסא של הנהג, הבטתי אחורה והמושב האחורי נראה ממש רחוק, ובקושי ראיתי אותו. דלת הכניסה הייתה פתוחה, ואז חשבתי לעצמי, יכול להיות שכולם יצאו להפסקה ולא שמתי לב? לא, אין סיכוי, הייתי שם לב אני לא כזה אטום.. החלטתי לרדת לבדוק בכל זאת, ירדתי בארבעת המדרגות, ועמדתי על הכביש. הסתכלתי מסביבי אבל זה לא נראה כאילו מישהו נמצא בסביבה. ואז הסתכלתי לאופק. ברגע שהסתכלתי לשם התחלתי לצעוד קדימה, לא יכולתי לעצור, ולא יכולתי להפסיק להסתכל על האופק, היה שם משהו שחור, יצאתי מהכביש אל האדמה היבשה, והמשכתי לצעוד. הייתה תחושה מאוד רעה בכל הגוף שלי, התחלתי לצעוק ולבכות אבל לא יכולתי לעצור. הלכתי בערך 2 דקות, דרכתי על שיחים קוצניים ששרטו אותי ועל אבנים עד שלבסוף עצרתי, מול הגוף השחור. ואז שמעתי משהו שמגיע מתוך הגוף, זה היה הקול של אליאן, "תעזרווו.. לייי.." זה נשמע כאילו היא לוחשת. "שמישהווו… עזוור ליי…". הגוף השחור הצחיל להאפיר והפך לאבק, שהתחיל להסתובב ולהסתחרר מסביבי. פתאום שמעתי רעש של מלא ילדים צורחים, וראיתי צללים של ילדים שרצים לעברי מכל עבר, חלק מהם היו בלי ראשים. ברקע שמעתי גיחוכים. הם התנגשו בי ונתנו לי סתירות ואגרופים בבטן, והתחילו לצחוק עלי בזמן שנפלתי על הרצפה… "חהחהחה תראו אותו ישן כמו תינוק, תתעורר אריאל או שניתן לך עוד סתירה חהחהחה" פתחתי את עיניי, והסתכלתי מסביבי, המום קצת. לא שמתי לב שנרדמתי בכלל. ראיתי שהילדה הכי יפה לא נמצאת לידי, בגלל זה שוב מציקים לי. "יאללה תרד מהאוטובוס יש הפסקה של שלושים וחמש דקות, נוכל 'לשחק' איתך בחוץ חהחהחה" הם נתנו לי כאפה אחורית וירדו מהאוטובוס מהדלת הצדדית שנמצאת לידי. ישבתי דקה לעכל שזה באמת היה חלום, מציאותי משהו. הסתכלתי על השעון והשעה הייתה שמונה, נסענו שעתיים כבר. ראיתי שבחוץ כבר החשיך כמעט לגמרי. הבחנתי בשלט שאומר שהגענו כבר למצפה רמון ושאנחנו על כביש 40. אני מעדיף להישאר חשבתי לעצמי. המשכתי לשבת בכיסא כמה דקות וחשבתי על איך שבזמן שישנתי באילת הילדים נכנסו לחדרי וכיסו את פניי במשחת שיניים, אני זוכר איך בחלום חשבתי שאלה היו שדים, עד שהתעוררתי וראיתי אותם, הייתי כל כך ישנוני שבאמת חשבתי שאלה היו שדים. המחנכת הציצה מבעד לדלת הצדדית, ראתה אותי ואמרה " בוא החוצה תעשה הליכה קצרה, שלא תשב כל הזמן הזה" "אני מעדיף להישאר פה" עניתי. "אתה לא יכול, הנהג הולך לאכול בקיוסק של התחנת דלק והוא רוצה לנעול את המקום, חוץ מזה נצל את הזמן להתפנות כי אחרי זה ניסע בערך שעה בלי הפסקה" נאנחתי ואמרתי "בסדר, אני ארד". המחנכת הלכה. בזמן שירדתי מהאוטובוס הבחנתי בשריטות על רגליי, שלא היו שם לפני. התכסיתי בזיעה קרה, השריטות האלה לא היו כשעליתי להסעה. אבל נשרטתי בחלום.. לא יכול להיות.. זה היה רק חלום.. אולי הילדים האחרים שרטו אותי בזמן שישנתי, כן זה יותר הגיוני. למרות ההסבר ההגיוני עדיין הרגשתי בדפיקות לב של פחד. החלטתי לקנות משהו טעים לשתות בקיוסק של התחנת הדלק, משהו שירגיע אותי והתחלתי ללכת לכיוונו. ראיתי את הילדה הכי יפה יושבת על ספסל, לידה ישבו כמה בנות ודיברו, אבל היא לא השתתפה בשיחה, זה נראה כאילו היא לא מרוכזת במה שהן מדברות בכלל. ואז היא הסתכלה עלי, הפניתי את מבטי במבוכה לכיוון אחר והמשכתי ללכת לכיוון הקיוסק לקנות משהו לשתות כאילו לא שמתי לב. בתוך הקיוסק היה מזגן אז היה קריר ודי נעים לעומת האוויר היבש והחמים בחוץ. הוצאתי את הארנק וראיתי שנשארו לי כשלושים שקל, התחלתי את הטיול עם מאה. קניתי מיץ ענבים קר וקש והלכתי להתיישב מול אחד השולחנות. הנהג אכל באחד השולחנות ליד דלת הכניסה. בזמן ששתיתי את המיץ הסתכלתי החוצה דרך השמשה, בחוץ החשיך לגמרי, היו עננים ארוכים ואפורים בשמיים שהסתירו ירח כמעט חצי מלא והיו די הרבה כוכבים בשמיים, יותר מאשר בתוך עיר. הסתכלתי על השעון יד שלי וראיתי שהשעה שמונה ושבע עשרה דקות. פתאום ראיתי את האחרים הולכים לכיוון הקיוסק, קמתי מהר והלכתי ליציאה האחורית והתכופפתי קצת מתחת לשולחנות שלא יראו אותי וירדפו אחרי. למזלי הצלחתי לצאת בלי שישימו לב אלי. מאחורי תחנת הדלק היה חשוך לגמרי, ורק הכוכבים והירח האירו באור לבן וחלש את האדמה, שמתי לב שהמקום נמצא ממש ליד הקצה של מכתש רמון, הצצתי שוב בשעון וראיתי שיש עוד יותר מרבע שעה עד שנמשיך לנסוע, מספיק זמן להסתכל קצת על הנוף וחוץ מזה כל כך חשוך פה שכמעט אי אפשר יהיה לראות אותי. הלכתי לכיוון המכתש עד שהגעתי לגדר רעועה קצת והשקפתי משם על הנוף. בחיים לא ראיתי כל כך הרבה כוכבים, והמכתש נראה כמו ים שחור והגבעות הקטנות שיש בתוכו נראים כמו גלים. הנוף החשוך והענקי למטה גרם לי להרגיש קטן, וקצת מפוחד למען האמת, אחרי הסיוט שהיה לי, עדיין לא עברה לי התחושה של החלום, והנוף השחור גרם לי להיזכר בגוף השחור שמשך אותי אליו ודיבר בקול של אליאן. חשבתי לעצמי אם היצור הזה נמצא איפה שהו בחשכה למטה, נבהלתי והחלטתי לא להסתכל יותר למטה אלא לשוב חזרה לאוטובוס. לפתע שמעתי משהו שגרם לשערות שלי לסמור, צעקה שמגיעה מתוך המכתש השחור, צעקה של עצב וסבל רב, והקול נשמע כמו קולה של אליאן "תעזרווו לייייי". מרוב הפתעה הוצאתי צעקה קצרה, התרחקתי מהגדר, מעדתי על בליטה באדמה ונפלתי. ואז ראיתי תנועה לא הרחק ממני, מישהו היה במרחק של כמה מטרים ליד הגדר אבל לא יכולתי לראות " מי זה?" שאלתי. "אליאור.. הבהלת אותי, לא ראיתי אותך. למה צעקת?". קמתי על רגליי והבנתי שזו הייתה הילדה הכי יפה. חשבתי לעצמי שאני נראה כמו משוגע, אבל החלטתי לשאול אותה בכל זאת "תגידי, שמעת לפני רגע מישהו קורא לעזרה מתוך המכתש?". היא לא ענתה מיד ופשוט הביטה בי, לא יכולתי לראות את ההבעה על פניה. היא ענתה בקול חלש "לא שמעתי כלום.. בוא נחזור כבר לאוטובוס, עוד מעט ממשיכים לנסוע" והיא פנתה ללכת. הסתכלתי על השעון וראיתי שעוד שתי דקות כבר מתחילים לנסוע אז חזרתי גם. עלינו על האוטובוס והמשכנו לנסוע.
בזמן שהאוטובוס נסע מתוך תחנת הדלק, אל תוך חשכת המדבר, משהו החל לעקוב אחריהם מתוך לב מכתש רמון. . .