זכרונות רעים 1 : פרק 1 -הילדה הכי יפה, מופיעה רק אחר כך, במצב לא משהו, זהירות בריונות, אנחת הקלה?

אחרי טיול שנתי ארוך באילת הוא סוף סוף הסתיים. הייתי ממש עייף ועליתי ראשון על האוטובוס הביתה, בזמן שכל האחרים עדיין טיילו בחוץ ועשו צחוקים, ממני. התיישבתי בכיסא האמצעי מול הדלת האחורית, ככה לפחות אני אהיה מוקף רק מאחור ומקדימה. השענתי את הראש על השמשה והתרכזתי בלכלוך עליו, מאחור היה נוף יפה אבל אחרי הטיול הזה הנוף מזכיר לי דברים לא יפים.. אבל חשבתי על סתם דברים אחרים, לא יודע..לא חשבתי על הטיול באילת, לא רציתי.. די כעסתי על אימא שלי שהכריחה אותי ללכת, אמרתי לה שאין לי חברים והחבר היחיד שלי לא רצה ללכת. "אבל איך תכיר חברים חדשים אם לא תתנסה במצבים חברתיים?" היא שואלת אותי. אבל אני לא יודע מה לענות, אין לי כוח. אז הלכתי, וסבלתי מלחץ כל הטיול.. התחמקתי ממצבים בהם אני אצטרך לדבר והרגשתי כאילו כל שניה משהותי שם סכין מסתובבת נעוצה לי בחזה. בדרך כלל כשאני הולך לישון ואני חולם חלומות לא קשורים ואז בבוקר כשאני מתעורר, לפני שאני נזכר מי אני, אני מרגיש בסדר, לכמה שניות אני מרגיש סבבה. ואחרי עוד כמה שניות הסכין חוזרת להסתובב. אבל בטיול הזה שמתי לב שאפילו בבוקר אני קם לחוץ כמו קומקום רותח. יא אללה זה היה מבאס. אחרי 40 דקות של מחשבות ודמיונות החלו לעלות "חברי לכיתה".. גיחכתי קצת. לא הופתעתי כשלבסוף כולם עלו אף אחד לא התיישב לידי, היה אחד כמובן שהתיישב לי על הראש והפליץ, אבל אני רגיל אליו אז בסדר.. לא הופתעתי. אחרי שכולם התיישבו -(אה שנייה.. שכחתי לציין את הזה שלקח חול מבחוץ ושם לי בשיער)- נכנסה המחנכת של הכיתה להסעה ודיברה קצת עם הנהג על משהו, הוא העביר לה מקרופון "אהמ.. אהמ.. אחד.. שתיים.. טוב, זה עובד?" הנהג הנהן "טוב, אהמ.. תלמידים שקט בבקשה, רציתי לומר לכם שאני שמחה שנהניתם ואני שמחה שהתנהגם כל כך למופת, הייתי שמחה לראות אותכם מקשיבים להוראות של המדריכים ולובשים כובע, ושמים קרם הגנה ומנומסים כלפי הזולת ואני …" פתאום מישהו שישב בכיסא מאחורי משך לי את האוזן ואמר לי " אני שמח שאתה יושב פה, שש שעות נסיעה ואני יכול לשחק איתך כמה שבא לי" ואז הוא עזב לי את האוזן ושמעתי אותם מצחקקים צחוק מרושע מאחורה, עצמתי את עיניי ובלעתי את הדיכאון, כמו תמיד.. והמחנכת הזאת מעצבנת אותי, היא בכלל לא הלכה איתנו בשום מסלול ובטוח לא שמה לב שאני הולך מאחור ושכולם מציקים לי" – טוב תלמידי, והיתרון בזה שהבית ספר שלנו הוא חצי פנימיה הוא בזה שיש לנו תלמידים שמפוזרים בכל רחבי הארץ אז בזמן הנסיעה נעבור דרך באר-שבע, אשקלון, אשדוד, בת ים, תל אביב, ולבסוף הרצליה. וואו זאת תהיה נסיעה ארוכה אבל אל תדאגו נעשה הפסקות!" ואז אחד התלמידים שאל " כמה זמן עד כל מקום?" המחנכת נתנה את המקרופון לנהג שאמר" עד באר-שבע כשלוש שעות, עד אשקלון 5 שעות, עד בת ים שש שעות" "וואו צדקת! בדיוק שש שעות" שמעתי אותם צוחקים מאחור "-עד תל אביב שש וחצי והרצליה שבע שעות, נסיעה נעימה" ואז הנהג שם את המקרופון במקום והחל להתניע. "מה עם קריאת השמות?" מישהו שאל.. "וואו כמעט שכחתי, תודה יורם!" יורם הילד החכם. טוב נתחיל.. ואז היא התחילה להקריא שמות שבסופו גילתה שחסרה ילדה. הילדה הכי יפה. ואז כולם נכנסו לפניקה. כל הבנים לפחות, היו כמה בנות שקינאו נראה לי אז הם קיוו שקרה לה משהו אבל לא רצו שמישהו יגלה שזה מה שהן חושבות.. לא יודע אם זה ככה אני סתם מנחש, אבל היא באמת הייתה יפה.. גרם לי להרים קצת את הראש השעון על השמשה ולהסתכל על המחנכת. היה לה הבעה מבוהלת, יש לה אחריות, מה לעשות. היא קראה למורים שעוד עמדו בחוץ ועישנו ושאלה אותם אם הם ראו את הילדה הכי יפה, הם לא ראו. אחד הלך לקרוא לאיש הביטחון שהשתין מאחורי האוטובוס .. אבל בדיוק כשהוא הגיע אליו פתאום נשמעה צעקה, זאת הייתה המחנכת שצעקה את השם של הילדה הכי יפה "הנה היא! באה מהכיוון של התחנת דלק, בואי לפה תכף ומיד!. הרמתי עוד קצת את הראש וראיתי אותה, היא הלכה מהר אבל זה נראה כאילו היה לה קשה ללכת משום מה, כאילו כואב.. ואז כשהתקרבה עוד קצת ראיתי שעל פניה הבעה מבוהלת, אבל לא מאחריות, זה נראה כאילו קרה לה משהו.. לא, לא הבעה מבוהלת עכשיו שהיא קרובה יותר אפשר לראות שהיא מנסה לא לבכות, ועל פניה יש דמעות..ידיה כיסו את ליבה, בתנוחה שהכרתי בעצמי, אני יודע מתי עושים את זה.. "תיכנסי תכף ומיד לאוטובוס!" צעקה המחנכת. היא נסתה ללכת מהר יותר אבל כאב הופיעה על פניה כשניסתה. "את יודעת איך דאגתי? את יודעת איך נבהלתי? בואי לפה ותסבירי את עצמך!" היה ברור שקרה משהו לא טוב, המחנכת לא רואה!? פתאום מצאתי את עצמי עומד על רגליי, חשוף מול כולם, ברגע ששמתי לב הסכין הצמידה אותי בחזרה לכיסא.. נאנקתי בכאב, והצמדתי את ידי ללב, הרגשתי משהו, הסתכלתי על ידי וראיתי דם.. טוב אני צריך להירגע, השענתי את ראשי על השמשה, סגרתי עיניים ולקחתי נשימה ארוכה, ספרתי עד עשר כדי להירגע, אחד.. שתיים.. שלוש.. ארבע.. חמש.. שש.. שבע.. פתאום שמעתי את הקול שלה.. לא הבנתי לרגע איך הצלחתי לשמוע אבל קלטתי שכל האנשים על האוטובוס דממו, כדי לשמוע אותה מדברת..חוץ מכמה.. והיא אמרה " סליחה, אני מצטערת, הלכתי לשירותים ואז.. הלכתי לאיבוד.. " והמחנכת ענתה "אני עוד אחשוב מה לעשות איתך, לכי שבי" ויצאה לדבר קצת עם המורים בחוץ. פתאום פגעה בי ההבנה, שהמקום היחידי שהיא יכולה לשבת יהיה לידי, אבל נרגעתי, כי היא בטח תעדיף להצטופף במקום אחר, העיקר לא לידי. היא הלכה לאט לאורך האוטובוס וכולם שאלו אותה (כל הבנים, וגם כמה בנות) אם היא רוצה לשבת לידם אבל היא נראתה כאילו לא נוח לה, בדרך כלל לא היה אכפת לה אבל הייתי יכול לראות שמשהו מציק לה. ואז היא ראתה את המקום הפנוי לידי, כשהיא הגיעה וראתה שזה אני היא הוציאה אנחת אכזבה.. רגע.. שנייה..זו לא הייתה אכזבה, זו הייתה אנחת הקלה! אני טוב בלזהות אנחות, אם הורי לימדו אותי משהו זה לזהות אנחות.. וזו הייתה אנחת הקלה. ניסיתי להעמיד פנים שאני לא שם לב, ניסיתי לספור עד עשר ולהירגע, אבל לפני שסיימתי לספור ספרה אחת כבר ספרתי עשר דפיקות לב, "אני יכולה לשבת פה?" היא שאלה. בתשובה מהירה כבזק עניתי לה "כןן!". ראיתי שהיא קצת נבהלה והבנתי שדי צעקתי את זה. התחלתי להסמיק, האוזניים שלי בערו, הייתי חייב לשתות משהו, אבל פחדתי שאם אזיז את הגוף בתנועה הכי קטנה אני אתפרק לחתיכות. שמעתי "תודה".. ואז היא התיישבה לידי. . .