זכרונות מהעתיד – חלק 1

הקדמה
אני יודעת שיהיה לכם קשה להאמין וחלק אפילו יחשוב שאני מטורללת, זה מובן ובאותה מידה לא מעניין אותי. הסיפור הזה מיועד לבנאדם אחד ואני יודעת שזה יגיע אליו ואני גם יודעת מה בדיוק יקרה ואיך הכל יתגלגל. אני פה רק לספר את מה שהיה או מה שיהיה, תלוי בשנה שהסיפור הזה התגלגל אליכם.

בהזדמנות זו אני רוצה להגיד גם לפרופ' גדי היקר שכל הנסיונות שלו לתפוס אותי לא יצליחו ושהוא ימצא את מותו בגלל שני אריחי קרמיקה שהתנתקו מהבניין המרכזי בו שכנה המעבדה שלו, בדיוק כשהוא ירד לקחת מאישתו את הבאגט ביצים המסריח שהוא אוכל כל יום. זה יקרה ביום שלישי, פעמיים כי-טוב, אירוניה במיטבה.

יום למחרת כל הרשת תהיה מלאה בתמונות שלו מרוח על האבנים המשתלבות כשהבאגט עדיין תקוע לו בפה והפרצוף מרוח בביצה. בגלל שיטשטשו את הפנים שלו בתמונה זה יצא ממש מצחיק… תנסו רגע לדמיין איך נראה באגט מטושטש תקוע בפה של מישהו… ולא סתם מישהו, פרופ' גדי הנכבד המוכר בכל העולם ומועמד השנה לקבל את פרס נובל לפיזיקה מהאקדמיה המלכותית השוודית למדעים.

על פרופ' גדי אני אספר אחר-כך. השעווה תצא לכם מהאוזניים לבד אחרי שתשמעו מה הוא עשה לתיירת ממאלזיה ולעוזרת שלו במעבדה. בכל אופן תאמינו לי, אין לכם מה לרחם עליו ואתם יכולים לצחוק חופשי בלי
נקיפות מצפון על האופן בו הוא מצא את מותו. עדיף להתקדם עם הסיפור.

אז הכל התחיל מתומר והסקרנות שלו. בבוקר של יום שלישי, בדיוק שבוע לפני שגדי מת עם הבאגט בפה, תומר אמר שיש לו פגישה עם מישהו ושהוא לא יודע מתי יחזור. הוא הבטיח לסמס לי כשיוכל והזכיר לי לחפש צימר לסופ"ש.

לפני שהוא יצא הוא סובב את הטיימר-לימון שמונח קבוע על השידה בכניסה ל 20 שניות ועטף אותי בחיבוק החם שלו עד שהטיימר זימזם.
הוא יצא ואני הלכתי להכניס את הכלים של ארוחת הבוקר למדיח, להשקות את העציצים של הפלפלים ולמלא מים באמבטיה.

ישבתי באמבטיה חמה בלי להוסיף כלום למים, עצמתי עיניים והעליתי זכרונות מהלילה עם תומר כשהחיוך מרוח לי על הפנים. אני אוהבת אותו. כשהכרתי אותו חשבתי שזה יהיה עוד קשר קליל וקצר להעביר את הזמן, אני יודעת שאני משתעממת מהר מאנשים וכמובן בלי ציפיות למשהו שונה.

אבל עם תומר זה משהו אחר. היה קליק מהתחלה וזה רק הלך והתעצם והנה חלפו 10 שנים של חיבור מטורף.

אני לא יודעת כמה זמן הפעמון של הדלת צילצל עד ששמעתי אותו. יצאתי מהמים, שמתי חלוק והלכתי לפתוח את הדלת כשאני משאירה סימנים של מים על כל הפרקט.

בדלת עמד שליח עצבני עם כובע מהסוג שהפסיקו למכור עוד לפני קום המדינה ועם ריח חזק של עמבה.

הוא מסר לי מעטפה ורק אמר שזה מתומר לפני שהלך. אני עומדת בדלת… מרגישה שהמעטפה מכילה משהו קצת כבד… קורעת אותה במהירות ומגלה את מכשיר הטלפון של תומר.

WTF???

לוקחת את שאריות המעטפה לראות אם יש שם עוד משהו ופתאום קולטת את כתב ידו של תומר בחלק הפנימי של המעטפה.

הכתב של תומר מזעזע וגם אחרי 10 שנים ביחד אני עדיין לא מצליחה לקרא אותו. ברור לי שקרה משהו רציני ואני חייבת לפענח את הכתוב. אחרי כמה דקות אני מצליחה להבין.

"אסור להכניס טלפונים תשמרי עליו עד שאחזור תשאירי אותו כבוי נשיקות צימר"

המילה האחרונה העלתה בי חיוך. הוא יודע שצריך להזכיר לי שוב ושוב.
חזרתי לאמבטיה ואח"כ המשכתי את היום הרגוע שלי בבית, עם בד קנבס ענקי, צבעי שמן, מוסיקה של טנגו ברקע והרבה קססה של מריחואנה מחכה שאגלגל אותה לג'ויינט דק וארוך.

בשמונה בערב התיישבתי מול הטלויזיה הכבויה, בוהה במכשיר הטלפון שלי מחכה לשמוע צילצול של שיחה או הודעת הרגעה מתומר אבל כלום לא מגיע.

התקשרתי לויוי, החברה היחידה שנוח לי בחברתה והזמנתי אותה לערב יינות וגבינות שתומר הביא מהנסיעה האחרונה שלו להולנד.

פתאום עולים בי זכרונות מהחודש האחרון וכל הדברים הכאילו מוזרים שקרו. הנסיעה הפתאומית שלו להולנד, כל הפגישות הלא מתוכננות שהוא פתאום יצא אליהן… והחולצה…

הלכתי לסל הכביסה והוצאתי משם את החולצה. לא מצאתי כלום בכיס הבודד שהיה לה ואז העברתי את היד בייאוש על כל החולצה. אני מרגישה שריטה ורואה שהכפתור שבור אז הכנסתי אותו בין השיניים ומשכתי חזק.

כשקרעתי את הכפתור הרגשתי ושמעתי רישרוש של משהו בדש של השרוול או איך שלא קוראים לחלק הזה… אני ממששת ומסתכלת ורואה שהחלק הפנימי של הדש תפור ביד בצורה ממש מכוערת אבל יותר מהכל – הרגשה מוזרה.

אני פותחת את התפרים ומוצאת שם נייר עטוף בניילון וכתוב עליו משהו. אני מנסה להבין ולא מצליחה. אוף, תומר עם כתב החרטומים שלו. מילה אחת ארוכה, או אולי שתי מילים? אני בכלל לא בטוחה שזאת מילה, כמה אותיות שם נראות לי כמו מספרים.

עכשיו אני כבר בטוחה שמשהו מוזר קורה.

ויוי הגיעה די מהר, בכל זאת אנחנו גרות במרחק הליכה קצר אחת מן השניה.

בדרך למטבח אני מספרת לה את השתלשלות העיניינים מהבוקר בלי להזכיר את הפתק שמצאתי בחולצה ושהחבאתי במדף הכי גבוה בתוך הספר השביעי מימין.

אני מנסה להשאר רגועה ולספר לה את מה שקרה. נתונים קרים בלי שום אמוציות שיכולות להפריע לניתוח המצב. משהו רציני קורה ואני צריכה להבין מה בדיוק.

ויוי הקשיבה לכל מה שאמרתי בלי להוציא מילה וגם כששתקתי ארוכות בין לבין היא לא אמרה מילה, רק בהתה בחלל מולה והינהנה. היא כל כך מכירה אותי ויודעת שגם כשאני שותקת עדיין רצות להן מחשבות בראשי וכל מילה תקטע לי את המחשבה. אחרי 30 שנות חברות היא גם יכלה לזהות מתי זאת שתיקת ביניים ומתי זאת שתיקה של סיום. כזאת היא.

כשהיא הבינה שסיימתי לדבר ולחשוב היא הציעה שנשב ביחד, נשתה יין ונעביר את הזמן בכיף עד שתומר יגיע ואז נשמע מה יש לו להגיד, אבל אז היא הוסיפה שאני תמיד יכולה לבוא לישון אצלה אחרי השיחה איתו וזה קצת בילבל אותי.

לישון אצלה?… לרגע לא הבנתי, ואז קלטתי שהיא חושבת שתומר מסתיר רומן או משהו כזה.

המחשבה הזאת אפילו לא חלפה במוחי ולרגע חשבתי שהלוואי וכל זה יתברר באמת כרומן ולא משהו מעבר… אבל כמובן שזה היה מעבר. מעבר לרומן מזדמן, מעבר לרומן לא מזדמן, מעבר להגיון ומעבר לדימיון.

ויוי ממשיכה לדבר ומנסה לקשר דברים, והכל סביב רומן מהצד. אני שומעת את התיאוריות שלה אבל לא מקשיבה, הראש שלי מתחיל לקשר דברים בכיוון אחר לגמרי. לקח לה חצי רגע כדי לקלוט שהמחשבות שלי במקום אחר ושוב היא השתתקה. אחרי כמה דקות אמרתי לה שאני רוצה להיות קצת לבד, רוקנו את כוסות היין והתחבקנו ארוכות לפני שהיא הלכה.

אהבתי אותה על זה שהיא ידעה להכיל אותי ואת כל העובר עלי לאורך השנים ותאמינו לי שקרו לי דבר או שניים בחיי…

עכשיו היה מתאים לכתוב את ההודעה הדרמטית שאם הסיפור הזה הגיע אליכם לפני שסיימתי אותו, אז תדעו שקרה לי משהו ותגידו למשטרה שימצאו את ויוי… אבל לא, תירגעו, אני יודעת שלא קרה לי כלום ושסיימתי לכתוב ואני גם יודעת שהסיפור הזה יתורגם ל 16 שפות ויהיה הדבר הכי ויראלי ברשת לעוד שנים ארוכות ויתפתחו ממנו תיאוריות שלימות וקונספירציות חולניות.

הכי הצחיק אותי מהכל היה לשמוע את ההקלטות עם התיאוריות של פרופ' גדי המסריח שנמצאו והתפרסמו בדארק-נט אחרי שנהיה עליו השלום, הבגט והביצה.

***מתנצלת, אין לי שליטה על דחפים ואני לא מצליחה לעצור את עצמי מלהוסיף בכל פעם את היותו מסריח ב-ה' הידיעה! וגם כשהיה בא אלינו והייתי מברכת אותו לשלום, המילה 'המסריח' היתה נאמרת חזק בלב עד כי הייתי בטוחה שלפעמים הוא שומע את זה…

ויוי הלכה ואני התיישבתי סביב הדלפק במטבח עם עט ודף והתחלתי לכתוב בנקודות את כל הדברים המוזרים שקרו לאחרונה.

החולצה החדשה עם המשבצות שהיתה בתוך המזוודה שהיתה איתו כשחזר מהולנד… תומר לא לובש משבצות אף פעם, גם לא פסים. מן שריטה שכזאת. והפתק בדש השרוול… ועוד מוסתר… זה בהחלט פריט מוזר…

רגע… והמזוודה שהוא קנה בהולנד… איפה היא? אני הולכת לחדר העבודה שלו ומוצאת את המזוודה, היא ריקה אין לה ביטנה, אין כיסים נסתרים… סוגרת אותה ומסובבת… מסתכלת ובוהה בה… העיניים שלי נתקעות על הלוגו של המותג… עיגול בצבע תכלת ובתוכו יש את המספר 1101 בצבע כסף. הלוגו הזה ממש מוכר לי… מאיפה?

הולכת למחשב, נכנסת לגוגל ומחפשת 'מזוודה 1101' ולוחצת אינטר. כלום. מחפשת 'מותג 1101' וכלום לא עולה. 'לוגו 1101' שום דבר. גם גוגל עם תרגומים לא יודע על מה מדובר ואני הולכת לסיפריה ומוציאה משם את הספר השביעי מימין שבתוכו החבאתי את הפתק מהחולצה.

יש בו 13 סימנים. אני אומרת סימנים כי קשה מאוד לקרא לזה אותיות. זה היה נראה כמו קישקושים לא ברורים של ילד בן שלוש שעושה את עצמו כותב. אולי היה בדש של השרוול עוד משהו ולא ראיתי? הלכתי לחדר הכביסה לבדוק שוב.

עוד לפני שהרמתי את החולצה והחזקתי אותה ביד, ראיתי… הלוגו שנמצא על המזוודה, זה אותו הלוגו שנמצא על התווית של החולצה… מוזר… למרות שיש אפשרות שבחנות שהוא מצא את המזוודה הוא קנה גם את החולצה ואולי זה מותג כלשהו לגברים שמייצר תיקים, חגורות, בגדים ומזוודות…

אני כותבת על הנייר 'חולצה, מזוודה, כיס סתרים,פתק 13 סימנים, לוגו 1101' וממשיכה לחשוב…

הטלפון שהגיע עם שליח… מה, לא יכלו לנתק את הטלפון או לשים בחדר אחר? לשלוח את הטלפון עם נהג מונית… גם מוזר… והמסר שנכתב על הצד הפנימי של המעטפה… זה בטוח כתב היד שלו? הוא הוסיף בסוף את המילה 'צימר'… הוא בטח ידע שאתחיל לחשוב שמשהו לא בסדר… והאמת, זה באמת לא היה בסדר!

אני מוסיפה על הנייר 'טלפון עם שליח, צימר' וממשיכה לחשוב…

הנסיעה הפתאומית להולנד… הוא לא לקח איתו כלום, רק דרכון וארנק… בלי מחשב נייד, בלי בגדי החלפה וגם בלי הכדורים שהוא לוקח באדיקות לשמירה על הכולסטרול ולא זכורה לי פעם אחת שהוא שכח את הכדורים שלו… חוץ מהפעם הזו שנסע להולנד…

אני קמה מהכיסא והולכת לארון התרופות הקטן שנמצא במטבח, פותחת את דלת הארון ורואה את קופסת הכדורים שלו עומדת שם במלא הדרה כשמעליה מתנוסס הלוגו שנמצא על המזוודה ועל החולצה והמילים היחידות שיוצאות לי לאט לאט מהפה זה "תומר וואט-דה-פאק"???

בידיים רועדות פתחתי את הקופסה ושפכתי את תכולתה על כף ידי. כל כך לא הופתעתי לראות שעל כל כדור יש את המספר 1101 ומשום מה זה הזכיר לי את המשפט הקבוע שתומר היה אומר בכל פעם שנתקלתי בצירופי מקרים מוזרים "תזכרי טוב, בחיים אין מיקריות"

החזרתי את הכדורים לקופסא והשארתי לי כדור אחד. הכנסתי אותו לתוך חור שעשיתי באותו הספר שהחבאתי ביחד עם הפתק ונשכבתי על הספה עם הראש מפוצץ במחשבות ולא ידעתי מה לעשות.

דפיקות חזקות בדלת העירו אותי. אני קמה בקפיצה, צועקת 'רגע' וממהרת לכיוון הדלת. המרחק מהספה לדלת 18 צעדים. שש שניות. ספרתי את זה מתישהו לפני שנה כשנכנסנו לדירה בפעם הראשונה, וככה בכל פעם כשאני קמה לפתוח את הדלת, או הולכת מהמטבח לסלון… אני סופרת את הצעדים… זה קורה לי גם כשאני הולכת לויוי (1235 צעדים), למכולת (בול 500) ובכל פעם שיש מדרגות.

פעם, ניסיתי להפסיק לספור מדרגות. אז במקום לספור אותן הייתי אומרת את המשפט "לא-אכפת-לי-כמה-מדרגות" ובכל מדרגה שעליתי הייתי אומרת מילה אחת מהמשפט (בלב כמובן… ידוע לי שזה יראה לא 'נורמלי' אם אספור בקול… לגמרי לא נורמלי… ובכלל, מי זה הסתום הזה שהמציא את הנורמה? ולמה שאני אחיה את חיי בהתאם לאיזה נורמה שהחליט מישהו שבטח סבל מהרבה בעיות פסיכולוגיות… פחד משינויים, פחד ממה יגידו עליו אחרים, בטח גם היה לו בטחון עצמי מאוד נמוך… מעניין אם זה קשור לילדות שלו… כן, ברור שזה קשור… הכל מתחיל בחוויות הילדות שלנו… והנה שוב המחשבות שלי מתפזרות…

'מחשבות מתפזרות'… גם כן ביטוי שהגיע הזמן שימעיטו את השימוש בו… מחשבה לא מתפזרת, היא מתרחבת… כן… מחשבה יכולה להיות מצומצמת או רחבה, מקובעת או משתנה, אבל לא מתפזרת… מי שהמציא את הביטוי 'מחשבה מתפזרת' בטח היה חבר של זה שהמציא את הנורמה… והופס, המחשבה המתרחבת שלי הופכת למשהו יותר ויזואלי ואני מדמיינת לי את שני חסרי האשכים האלו יושבים יחד בחדר חשוך עם אור של עששית ומחליטים מהי הנורמה ועד כמה מותר לאדם לחרוג מגבולות המחשבה לפני שיקבל את התואר 'לא-נורמלי' או סיווג של משוגע…

**אההה… איפה הייתי?… אה! הצלצול בדלת… בעצם לא, המדרגות… כן…

אז בכל מדרגה שעליתי הייתי אומרת מילה אחת…
במדרגה הראשונה "לא" ובמדרגה השניה "אכפת" ובשלישית "לי", וכן הלאה וחוזר על עצמו עד המדרגה האחרונה. זה עזר חלקית. רק במקומות שכבר ידעתי מראש כמה מדרגות יש… אבל במקומות חדשים זה נהיה מסובך, ואני אסביר, אולי זה ישמע פחות 'לא נורמלי'.

במשפט 'לא-אכפת-לי-כמה-מדרגות' יש בדיוק חמש מילים, אז הייתי סופרת בראש 1 על כל פעם שאמרתי את המשפט הזה וככה כשהייתי מגיעה למדרגה האחרונה הייתי מכפילה בחמש, מוסיפה את יתרת המילים האחרונה (אם זה פחות מחמש) ומגיעה לכמות המדרגות. מסובך. ואני לא משוגעת, אז חזרתי לספור רגיל, יותר פשוט…

הלכתי מהר לדלת בלי לספור שום צעד ופתחתי את הדלת בלי להסתכל בעינית ובלי לשאול מי זה שם. תומר עמד בדלת, צעד פנימה ואמר בחיוך 'מישהי פה נרדמה…?' אבל לא הצלחתי לענות כי החולצה שהוא לבש היתה בדיוק כמו החולצה שהיתה בסל הכביסה. זה בלבל אותי ולרגע השתתקתי כי לא הבנתי האם אני ערה או אולי בתוך חלום?

לקח לי רגע קצר להתאושש ולקלוט שנרדמתי באמצע 'איסוף נתונים' והנה תומר פה… והוא נראה בסדר גמור… נכנס למטבח ואני אחריו והוא כפוף מתחת לברז של הכיור ושותה את המים שמתאספים בכף ידו כאילו כלום לא קרה, מנגב את המים בחולצה החשודה שעליו ומשאיר עליה סימן רטוב של כף היד הענקית שלו. יש לי כל כך הרבה שאלות… אני נזכרת בדף שעשיתי עם כל הרשימה של הדברים שצריך לבדוק והולכת מהר לסלון. 12 צעדים.

הרשימה מונחת על הספה… כנראה נרדמתי והיא ביד שלי… אני מרימה את הדף וחוזרת לכיוון המטבח עם תחושה מיידית של הקלה גם כי הוא פה, בריא ושלם, וגם כי אוכל לקבל תשובות… אני לא מחכה שאגיע למטבח וכבר מהדרך אומרת בקול רם "תקשיב רגע…" (שזאת המקבילה הפחות מלחיצה של 'אני-רוצה-לדבר') כשהוא במקביל לדבריי אומר בקול רגוע "אהובה שלי, איפה הטלפון?" ומתחיל לפסוע לכיווני.

מה שאני מספרת לכם פה לקח שניות בודדות… אבל לי זה הרגיש כמו לייפ-טיים.

אני מתקרבת לכיוונו, אומרת לו "הטלפון בשידה שלך בחדר" ומסתכלת עליו ועל החולצה שהוא לובש ופתאום מרגישה איך גל של קור מתחיל לי מהקרסול ועולה מהר למעלה בחדות של קרן לייזר עד לגרון. בתוך עשירית השניה הבטן התהפכה, הלב התכווץ והרגשתי איך הנשימה האחרונה שהכנסתי לגוף מתייבשת ונתקעת לי בגרון. הפכתי לפסל. מרגישה כבדה כמו סלע.

ברקע אני רואה שהוא מתקרב אלי ושומעת אותו שואל האם להביא לי מים אבל העיניים שלי תקועות על החולצה החשודה שהוא לובש, שבדיוק לפני 12 צעדים (שלוש או ארבע שניות) היה עליה את טביעת כף ידו הענקית בהכי רטוב שיש ופתאום אין לה סימן וזכר. מה קורה פה?

הוא נצמד אלי ועוטף אותי בחיבוק ואני נשענת עליו ומרגישה שהדם שלי קפוא ולא מצליחה לזוז. למזלי, רק הגוף קפוא. המוח לרגע לא הפסיק לחשוב ולהגיע להחלטה שכרגע אני לא שואלת כלום. אני רוצה לדעת קצת יותר ואז אשאל הכל… תומר המשיך לעטוף אותי בחיבוק חזק, משפשף את כפות ידיו בגבי ולוחש לי באוזן לחכות לו במיטה בזמן שהוא ילך להכין לי תה.

אני לא רוצה שהוא יכין לי תה… אני רוצה להגיע לתיק שלי ולהחביא את הנייר שיש לי ביד או אולי עדיף להחביא אותו בספר, ביחד עם הכדור והפתק שמצאתי בחולצה הראשונה… עכשיו כשאני יודעת מה הצעד הבא (להחביא את הפתק) הגוף שלי הפשיר והצעתי שאני אכין לשנינו תה בזמן שהוא ילך להתקלח ולהחליף בגדים. זה היה נשמע לי רעיון מצויין להעביר את הרגעים הקרובים ליד הקומקום ולחשוב מהר מה לעשות…

עד שהגעתי למטבח הנייר היה מקופל לשש וזרקתי אותו בתיק. לחצתי על הקומקום והתחלתי שוב לחשוב…

הוא חזר כאילו כלום לא קרה… ועם החולצה המוזרה… מה קרה לחולצה שהוא יצא איתה מהבית? איפה הוא החליף? מישהו הביא לו אותה? איפה הוא היה? עם מי? למה הוא שלח את הטלפון הביתה? ומה זה המספר 1101 שנמצא על המזוודה והחולצה והכדורים? ולמה יש פתק מוחבא בשרוול? ולמה הוא עטוף בניילון? ומי תפר אותו לחולצה?

אני מכינה את הספלים על מגש ומקבלת הבזק כואב של מחשבה:

'מה אני יודעת עליו?'

וככה השאלה הזאת מסתובבת לי בראש בלופ עד שהגעתי לחדר עם המגש ועליו שני ספלי תה חמים שהתנפצו על הרצפה ברגע שראיתי את הפרצוף של תומר.