זכרונותיה של סופי- חלק 1

התעוררתי בבהלה בגלל החלום הנוראי הזה שחוזר כבר על עצמו כבר כמעט שבוע. אני מופתעת לראות שעדיין חשוך. השעון שעל השידה שלי מראה שהשעה היא שלוש בלילה. אני מנסה להכריח את עצמי לקום מהמיטה. אני לא רוצה להרגיש את הרצפה הקרה אבל אני גם לא רוצה לשכב כאן ולתת למחשבות על החלום להשתלט עליי. שבוע שלם שאני מנסה לא לחשוב על זה, לא לתת לזה משמעות מיוחדת. זה לא שווה את זה, זה בטח סתם חלום מטופש שחוזר על עצמו כי אני חושבת עליו יותר מידי.
לבסוף אני קמה באנחה, גוררת את עצמי אל תוך המטבח כדי לקחת כוס מים. בזמן שאני שותה אני מסתכלת מחוץ לחלון שליד הכיור. חשוך ושלו בחוץ. החלון משקיף אל הביתים שנראים כמעט אותו דבר כמו שלנו. הם עשויים אבן, כמו שלנו, נראים עתיקים וכל אחד מכיל היסטוריה מיוחדת משלו.
אני עוצמת את עיני והחלום מקיף אותי, מערפל את מוחי.
הלילה הוא חשוך וגשמי. אני לובשת שמלה ארוכה שצמודה בצורה לא נוחה במותניים. אני מתנשפת ורצה, מנסה לא להחליק על הבוץ והאבנים הרטובות. אני לא שמה לב למקום שאני נמצאת בו. משהו רודף אחרי, אני לא יודעת מה. אני יודעת שזה בן אנוש, לא חיה מסוכנת. בן אנוש שאני נורא פוחדת ממנו בחלום. והוא רוצה במותי.
כשאני פותחת את עיני אני מרגישה רטיבות על כפות רגלי וכשאני מסתכלת למטה אני רואה זכוכית שבורה על הרצפה, על כפות רגלי ומסביבן. אני שומעת צעדים מהירים יורדים מהמדרגות.
"מה קורה כאן?!" אמי אומרת כשהיא נכנסת על תוך המטבח. "אוי אלוהים, את בסדר מתוקה? את נראת כל כך חיוורת" היא מוסיפה כשהיא רואה אותי עומדת שם עם כל שברי הזכוכית מסביבי. אני מבוהלת ולא מצליחה לענות לה אז אני רק מנידה בראשי לשלילה.
אני מכינה לי תה ואני יושבת ליד השולחן ומנסה לשתות אותו בזמן שהיא מנקה את הבאלגן שאני עשיתי. אני מניחה את כפות ידי על הכוס החמה, מתמקדת בכאב שהחום גורם לי רק שלא אחשוב על החלום. אני לא יודעת למה הוא כל כך מעסיק אותי עכשיו. כשחלמתי עליו בלילה לפחות יכולתי להתעלם ממנו ביום. אבל עכשיו זה חזר על עצמו בצורה אמיתית ומוחשית מאוד.
אני מקרבת את שפתי לכוס החמה וצורבת אותם. ואחר כך את לשוני. כמה שיותר כאב ככה פחות אחשוב.
"סליחה" אני מצליחה ללחוש לאמי, שבנתיים סיימה לנקות.
היא מסתכלת עלי בעיניים הגדולות והטובות שלה, שרוצות לעזור לי. "משהו מטריד אותך?את רוצה לדבר על זה?"
"בנתיים לא.. אני חושבת שאנסה לחזור לישון" אני עונה לה.
היא מנידה בראשה ונותנת לי נשיקה על המצח, כמו שהיא תמיד נהגה לעשות לי. היא עולה בחזרה במדרגות.
אני שופכת את תכולת הכוס אל תוך הכיור ומשאירה אותה שם. אני עולה אל תוך החדר שלי אבל אני יודעת שלא אצליח להרדם וגם לא להעסיק את עצמי עד השמש תזרח. אז אני פשוט מדליקה את האור, לוקחת את השמיכה מהמיטה ומתכרבלת על הכורסא שליד החלון בחדר שלי.