זכרון עמום (חלק 1)

היא בכתה .
היא ישבה שם בפינה ובכתה .
נגשתי אליה, מרגישה צורך להתנצל, אבל יודעת שאין לי על מה .
"היי, הכול בסדר?" שאלתי בהיסוס, למרות שידעתי ששום דבר לא בסדר .
היא הרימה את ראשה, עיניה אדומות ומותשות .
"את רצינית ? וואו, תגידי, את חושבת שאני בסדר ?" גיחכה במרירות .
גילגלתי את עיני . "סתם התענינתי, תתעלמי ."
פניתי ללכת, ואז שמעתי אנחה מאחורי .
"טוב, שום דבר לא טוב ." ברוכה הבאה לעולמי, חשבתי, אך התיישבתי לידה .
"מה מכל הדברים שהם שום דבר לא טובים ?" מלמלתי .
"אמ… שנייה, מה ?" עיניה היו ריקות, חלולות .
אה, נכון, באמת ציפיתי שהיא תבין את מה שאמרתי ?
"מה קרה ?" אמרתי קצר ולעניין .
היא בלעה, ושנשמה עמוק .
"אני -" היא סגרה את פיה בחזרה .
"טוב, תשכחי מזה, למה את כאן?" העברתי את מבטי על ארון השרת המאובק .
"אני יודעת..? חיפשתי מקום שקט, לשם שינוי ." מלמלה .
"ומלוכלך ." הוספתי .
"כן, גם זה ."
" את לא רוצה לצאת קצת החוצה? להתאוורר?" עיני שוטטו על פניה המושפלות . היא חושבת שהיא יודעת מהו סבל .
כמה שהיא טועה…
"לא… את מבינה, כולם ינעצו בי מבטים שם בחוץ ." קולה נשמע צרוד, אבל כבר לא היה לי כוח לרחם עליה .
כמה פעמים *היא* נעצה בי מבטים ?
"זה יעזור לך, תאמיני לי, אחרי שתעברי את זה פעם אחת את תתרגלי ." היא לא שמעה את הכאב שבקולי .
"אבל אני לא רוצה להתרגל," קולה התרומם בחרדה, "אני רוצה לחזור למה שהייתי… איך הם יכולים לשנוא אותי, ככה פתאום?" ופתאום היא חזרה לבכות .
יופי, גרמתי לה לבכות .
גלגלתי את עיני בחשכה, בהחבא .
"בקלות…" מלמלתי לעצמי ואז התעשתתי, " תראי, אני לא יודעת איך זה היה יכול לקרות, אבל, לפעמים נופלים, ואני כאן בשבילך לעזור לך לקום ." למרות שאת לא כאן בשבילי, כבר לא .
"אבל אני כל כך לבד…" היא ייבבה, מליטה את פניה בידה .
"אבל אני-"
"לא, את לא מבינה כלום ממה שאני עוברת!" היא צעקה, עיניה רושפות .
"טוב ." מלמלתי .
אל תראי לה . אל תראי לה . אל תראי לה . אל תתפרצי .
אסור לה לדעת .
"אבל אני יכולה לעזור לך, אני -" אני יכולה להבין אותך, את עשית לי אותו דבר .
"אבל הם פוגעים בי, הם חשובים לי – וככה הם פוגעים בי?!" התפרצה לדברי .
כן, כמו שאת עשית לי . ואת חשובה לי . למה את לא רואה את זה ?
"הם יחזרו אליך אחר כך על ארבעה . את יודעת את זה בדיוק כמו שאני יודעת ."
"ואם הם לא?" היא התרוממה באחת . כואבת, רחוקה .
יהיה לך אותי . אם רק תבקשי –
"טוב, אני הולכת לשם ." היא נעצה מבט בדלת, אוזרת אומץ, וראיתי את הרעד בידה.
למה היא לא נותנת לי לעזור לה ?
נשימה עמוקה, אני יכולה לעשות את זה . רק.. תדברי .
"תקשיבי, אני רוצה שתדעי…" נחנקתי .
היא יצאה החוצה, טורקת את הדלת המאחוריה, עוזבת אותי ללא הסברים, שוב.
"אני רוצה שתדעי שאני כאן בשבילך," צעקתי לחשכה," גם שאת לא!"
אני לא אבכה . אני לא אבכה .
אל תבכי .
אני לא בוכה .
אופס, דמעה, ועוד אחת .
נשמע הצלצול, צורם באוזני, מזכיר לי את בדידותי .
היא בטח יושבת שם עכשיו, צוחקת עם חברותיה, מעמידה פנים שהכול בסדר .
אבל לא הכול בסדר, וגם אני לא .
היא נהייתה כזו אטומה…
איך ייתכן שהיא לא ראתה שום דבר ממה שעבר עלי, ואילו אני ראיתי הכול ?

יצאתי מחדרון השרת, ראשי מושפל .
המרצפות האפורות התחלפו למרצפות אדומות כשיצאתי אל החצר .
היא הייתה ריקה, וההמולה הגועשת התחלפה בשקט מחשמל .
עלים בודדים נישאו עם רוח הסתיו ונתלשו מעציהם, תפסתי אחד בידי .
אחד מקומט, שברירי ומחוספס .
כמוני .
כבר עברתי את התקופה היפה שלי, הפורחת .
והגעתי לשלב בו אני חלשה מכדי להשאר קרובה לגזע .
הייתי צריכה להתלש מהעולם המוכר והלא אכפתי הזה .
ועכשיו אני כאן, לבדי .