זיכרונות… פרק 3

סיפרתי לאדריאן שנזכרתי שקוראים לי נסטיה. לא סיפרתי לו את שאר פרטי החלום, מפני שאני עדיין לא יודעת אם אני יכולה לסמוך עליו לגמרי. אין לי שום דרך לדעת אם הוא דובר אמת. חוץ מזה, החלום הזה הוא אישי מדי. בכל פעם שאני נזכרת בחלום ובליאם, אני מרגישה צביטה של כאב וגעגועים. לא ברור לי אם אני נשואה לו. אדריאן טוען שמצא אותי גוססת באמצע היער בשמלת חתונה. אולי עמדנו להתחתן ובאמצע החתונה משהו השתבש? אני לא יודעת.
אין שיפור במצב הפציעות שלי. אדריאן אומר שזה נס שנפגעתי בסמוך ללב ולא בלב עצמו. הוא אומר שהפציעה נראית כאילו היא נגרמה מקליע של אקדח. זה מוזר, מכיוון שבארץ "אוב", כמו שאדריאן אמר שקוראים לארץ בה אנחנו נמצאים (איבדתי את זיכרוני, נכון? אז אני לא ממש יודעת איפה אני ומה קורה מסביבי…), רק לעשירים יש מספיק כסף לקנות אקדח (כמו שאדריאן הסביר לי).
"ספר לי על עצמך." אני מבקשת מאדריאן בשעה שהוא מחטא את פצעי בעזרת תמצית צמחי מרפא כלשהי שהוא הכין.
"מה את רוצה שאספר לך?" הוא שואל.
"בן כמה אתה?" אני שואלת, מתחילה מהשאלות הבסיסיות.
"עשרים."
"מה אתה עושה באמצע יער?" אני שואלת, מתקדמת אל עבר השאלות המורכבות יותר.
"מציל את חייך." אדריאן מגחך.
"ועכשיו ברצינות."
"נמלט מהרשויות." אדריאן משיב בפנים חתומות ובוחן את תגובתי. אני אפילו לא ממצמצת.
"למה?" אני שואלת בפשטות.
"אני הייתי עבד רשויות." הוא עונה גם הוא בפשטות, כאילו המשפט הזה מסביר הכל.
"מה? מה זה עבד רשויות? מי אלה הרשויות?" אני מתבלבלת.
"אוי, נכון, אני כל הזמן שוכח שאיבדת את הזיכרון ואת לא יודעת כלום…" אדריאן צוחק. "במדינה שלנו, ארץ אוב, כוח מאוד נחשב. אנשים מוכנים להרוג כדי לצבור כוח ועוצמה. הרשויות הם הממשלה אצלנו. בעיקרון יש מלך, המלך אוב לוציוס מורגן השישה עשר, אך גם בו הרשויות שולטים. הרשויות יודעים שכדי שיהיה להם כוח, הם צריכים לשלוט בנו ולשחק בנו ועל כן, הם סופרים את המשפחות (המשפחה שלי, למשל, היא מספר 5893 ומכל מאה משפחות יש משפחה אחת שנבחרת לשרת את הארץ. כלומר, משפחה זו מחויבת לשלוח אחד מבני המשפחה אל הרשויות והאדם הזה מחויב להקדיש את חייו לממלכה. אני הייתי אחד כזה. לרוע מזלי משפחתי נבחרה מתוך מאה המשפחות. לא יכולתי להניח לאבי ללכת, אז הלכתי אני. האנשים האלו שנאלצים להקדיש את חייהם לממלכה, מכונים עבדי הרשויות."
אני מסתכלת עליו, מופתעת אך לא באמת מופתעת. מסיבה כלשהי, הסיפור שלו נשמע לי מוכר. יותר מדי מוכר. אולי הכרתי מישהו במהלך חיי שהיה עבד רשויות?
"לא ראיתי את המשפחה שלי כבר שמונה שנים…" אדריאן נאנח. הוא דיבר מקודם בכזאת התרגשות, עד שאני תוהה אם אני האדם הראשון שהוא דיבר איתו על זה.
"אז מדוע אתה נמלט מהרשויות?"
"אני לא יכל יותר… הם רצחו את אחד מהחברים היחידים שהיו לי שם. בבורטנפך, לשם נשלחים כל עבדי הרשויות…"
כאשר אני שומעת את המילה 'רצחו', אני מתעלפת. אני חולמת על ילד בן 13 עם שיער חום כהה ועיניים ירוקות. "אל תלך לשם, רובי! אל תעזוב אותנו!" אני בוכה וצועקת.
"נסטיה, אתם תהיו בסדר. אומרים שאחרי עשר שנים אפשר אפילו לבקר את המשפחה, אם מתנהגים יפה. אבא ואמא ישמרו עליך. אנחנו נהיה בסדר." הילד, רובי, מחייך אלי חיוך מרגיע.
"ואתה מבטיח שאתה תתנהג יפה? אמרו לי שאת העבדי רשויות הרעים הרשויות רוצחים…" אני לוחשת בפחד.
"אל תדאגי, אני אהיה בסדר." רובי אומר.
החלום שלי משתנה. אני שוכבת בשדה פורח וחושבת על העתיד. מישהו רץ לעברי. אני מתרוממת. זה ליאם. הוא נראה מבועת, לחוץ ועצוב. "מה קרה?" אני שואלת, נלחצת.
"זה רובי…" ליאם אומר.
אני רצה הביתה. לא מחכה לראות אם ליאם רץ אחרי. הפחד עוטף אותי, מעוור אותי. אני נכנסת אל הבית. "אמא, אבא, מה קרה לרובי?" אני שואלת את זוג אנשים שיושבים על הספה בסלון.
האישה, נראית בשנות הארבעים-חמישים לחייה וניכר שהייתה יפה כשהייתה צעירה, מוחה את דמעותיה ושותקת. הגבר, איש בשנות הארבעים-חמישים לחייו עם עיניים ירוקות ושיער חום שמתחיל להאפיר בקצוות, לוחש, "הוא מת."
אני צורחת. אני צועקת ובוכה. "הם עשו לו את זה? הם עשו לו את זה?"
הגבר (כנראה אבא), מהנהן בעצב.
אני רצה החוצה. אני לא מסוגלת להישאר עוד דקה בבית. ברגליים כושלות אני מתמוטטת בגינה ובוכה.
אני שומעת צעדים מאחורי. ליאם מתיישב על ידי ומחבק אותי. אני מתייפחת חרישית אל תוך כתפו. לא יכולה להפסיק למלמל, "הם רצחו את רובי. הם רצחו את רובי…"
ליאם פשוט שותק וממשיך לחבק אותי. הוא לא אומר, "יהיה בסדר". שנינו יודעים ששום דבר לא יהיה בסדר. הרשויות רצחו את אחי, שום דבר לא יכל להיות בסדר.
———————————————————————————————————–

"נסטיה! נסטיה, את שומעת אותי?!" אדריאן מטלטל אותי בחוזקה וגורם לצווחה קלה לחמוק מפי. "אתה מכאיב לי…" אני ממלמלת חלושות. הוא עוזב אותי מייד. "נסטיה, מה קרה? פתאום פשוט התעלפת! הכל בסדר?"
אני מנידה בראשי לשלילה. שום דבר לא בסדר.