זיכרונות… פרק 2

אני חולמת. אני חולמת על ילד בעל עיניים תכולות וצחוק פעמונים.
"נסטיה, בואי נטפס על גבעת הסיגליות. את לא מפחדת, נכון?" הילד שואל בחיוך מתגרה. אני צוחקת בתגובה. הילד אוחז בידי ומושך אותי אל הגבעה.
החלום משתנה. אני חולמת על אורוות סוסים. אני יושבת בפינת האורווה ובוכה. נער צעיר עם עיניים תכולות דואגות נכנס אל האורווה. "נסטיה, שמעתי מה טוד אמר עליך. אל תקשיבי לו! הוא סתם טיפש. לפי דעתי…" הנער מסמיק קצת. אני מרימה את ראשי ומנגבת את הדמעות. "מה?" אני שואלת בקול צרוד מבכי.
"לפי דעתי את הבת הכי יפה בעולם." הנער מחייך בביישנות.
אני תוקעת בו מרפק וצוחקת במבוכה. "נו, באמת…"
"אני רציני, נסטיה. אני באמת חושב את זה." הוא אומר. אני מסתכלת אל תוך עיניו התכולות ומאמינה לו.
חלומי משתנה שוב. אני בשדה יחד עם בחור צעיר בעל עיניים תכולות מחייכות. הוא יושב על הדשא הרך ואני שוכבת על ברכיו. הוא משחק בשערי. אני חולמת שבאחת הצמות שהוא קולע לי הוא שוזר טבעת נוצצת.
החלום משתנה בפעם השלישית. אני בתוך חדר קטן ופשוט, פורמת את צמותיי, לובשת את אותה השמלה הירוקה שלבשתי בחלום הקודם. אני חולמת שידיי נתקלות במשהו. אני מגלה טבעת יהלום. אני צווחת מרוב הפתעה. בריצה אני יוצאת מהחדר, יוצאת מהבית ורצה אל הבית השכן. אני דופקת בהתרגשות על הדלת. בחור צעיר בעל עיניים תכולות פותח את הדלת. אני קופצת עליו ומחבקת אותו. "כן!" אני צורחת. אנחנו מתנשקים.
"אני אוהב אותך, נסטיה גילמור." הבחור לוחש לאוזני.
"אני אוהבת אותך, ליאם מסרדשמיט." אני אומרת בחזרה.

————————————————————————————————————–
אני מתעוררת. אני מתרוממת לתנוחת ישיבה ומסתכלת סביבי. אדריאן ישן על שק השינה שלו על ידי.
אני מביטה אל השמים ורואה את התחלת הזריחה.
נזכרתי. אני רוצה לצרוח. *נזכרתי*!
אני מתבוננת בזריחה ותוהה אם במקום אחר, בחור צעיר עם עיניים תכולות מתבונן בזריחה וחושב עלי.