זיכרונות… פרק 1

היי אנשים! אני יודעת שלא כתבתי הרבה זמן, אבל עלה לי רעיון חדש לסיפור ובשונה משאר הסיפורים שלי, אני ממש אשתדל לכתוב אותו עד הסוף ולא להפסיק באמצע;) מקווה שתאהבו…. 3>
———————————————————————————————————–

אני שוכבת על קרקע קשה. זה הדבר הראשון שעולה לי בראש כשאני מתחילה להתעורר. אני מנסה לפקוח את עיניי אך לא מצליחה. הגוף שלי כואב. אני מרגישה כאב במקומות שבכלל לא ידעתי שקיימים. אני פוקחת את עיניי.
האור מסנוור את עיניי ברגע הראשון. איפה אני? אני ממצמצת ומעבירה את מבטי על פני המקום. ירוק. הרבה ירוק. אני באמצע יער. מה אני עושה כאן? התשובה לא עולה לי לראש. איפה אני? אין לי מושג. אני מנסה להתרומם אך כאב עז שעובר בחזה שלי משכנע אותי להמשיך לשכב על האדמה הקשה. אני לובשת שמלה לבנה. שמלת כלולות ארוכה ומפוארת. באזור סביב לבי יש דם רב. האם אני מתה? כיצד הגעתי לכאן? אינני יודעת.
"את ערה!" אני שומעת לפתע קול מאחורי. בעל הקול נעמד מולי, כך שאוכל לראות אותו. זה בחור צעיר, נראה בן 19-20. שיערו פרוע ועיניו הכהות מביטות בי בדאגה. אני לא מכירה אותו.
"כבר חשבתי שאת מתה." הוא נאנח בהקלה. "עברו כבר שלושה ימים מאז שמצאתי אותך ורק עכשיו התעוררת! תודה לאלים, את חיה!"
"מי אתה?" אני מצליחה ללחוש.
"אני אדריאן… מצאתי אותך שוכבת באמצע היער הזה לפני שלושה ימים, על סף מוות. הכנתי מספר תחבושות מעשבים מרפאים וחיטאתי מעט את פצעייך. לא ידעתי אם יש תקווה שתחיי…"
"למה עזרת לי?" אני ממלמלת. כל מילה שאני מוציאה מפי שולחת אל גופי גלים של כאב.
"כי זה הדבר שהיה נכן לעשות." אדריאן מושך בכתפיו.
אני רוצה לשאול אותו עוד שאלות, אך העייפות מכריעה אותי ואני נרדמת.
כאשר אני מתעוררת בפעם השנייה, אדריאן יושב על ידי ומנקה את חרבו. 'תיזהרי ממנו', אני אומרת לעצמי. 'אולי הוא האחראי לפצע ליד ליבך'.
"אני רואה שהתעוררת. שוב." אדריאן אומר לפתע.
אני לא עונה.
"ספרי לי עליך." הוא מבקש.
"אין מה לספר." אני אומרת.
"ודאי שיש! מדוע את לובשת את שמלת הכלולות הזאת, מדוע את פצועה במצב קשה, מדוע את שכבת גוססת באמצע היער הזה, מי את ומאין באת…" אדריאן אומר, מבולבל.
אני מביטה בעיניו הכהות ובעיניו הדואגות. אני עונה את התשובה הכנה ביותר שאני יכולה לענות במצבי. "אני לא יודעת."