זיכרונות מגבעת הגרדום (פרק 4)

חשבתי שאני מתעלפת. על מכשפה אחת בקושי התגברנו אז על 13? "אאאממממאאא!!! בואי רגע!"
"כן מותק?"
"אמממממממ, יש משהו שכדאי שתראי."
בעוד אמי ההמומה עומדת מול הדלת הפתוחה גררתי את אבא לשמור על המכשפה. על אן. רק שהיא לא הייתה שם. השלשלת שכבה שם ריקה ודוממת. לא פרוצה, לא מותכת, כלום. באסה.
עליתי למעלה שוב. מבוהלת. איבדנו את היתרון היחיד שהיה לנו על המכשפות. בינתיים, כצפוי הם החריבו לנו את הבית. אבל ממה שבאמת הזדעזעתי היה כתובת על הקיר שמעל לספה בסלון – 'אתם עוד תצטערו שהתחלתם את המלחמה הזאת'. עברו לי צמרמורות בכל הגוף. הכתובת הייתה כתובה בדם. בדם של אמי.
שלוליות דם היו מפוזרות בכל הסלון. רצתי אל אבא עם דמעות בעיניים. "הם לקחו את אמא" ייללתי.
"אני יודע. זאת סיבה מצויינת להרוג אותם" אבא הוסיף, כולו לוהט מזעם. "איפה מיי?" לפתע הבחנתי שלא ראיתי אותה כבר חצי שעה. אבא משך בכתפיו הרחבות. בטח בחדר שלה. עליתי לחדר שלה. חיפשתי בכל הבית. "אבא, אני חושבת שהיא עם אמא". אבא לא אמר דבר. הוא רק קם, הלך לכיוון הדלת, פתח אותה ואז הסתובב לכיווני, "לאן אתה הולך?" שאלתי. "להחזיר את המשפחה שלי." "אני באה." קבעתי. "לא, זה מסוכן." אוף. שוב הוא עם זה. "אבל אבא, אני בכיתה ט', אני מספיק גדולה. אתה צריך אותי. אתה לא יכול ללכת לבד." "אני לא מסכים!" הוא מחא בקול. "זאת עובדה! ולא תוכלי לשנות את זה!"

בעוד אני ואבא בדרכנו להציל את מיי ואמא אבא הוכיח את החוש הטכני שלו. בדרך פלא הוא הצליח להפעיל את הgps לאיתור מכשפות שלא עבד 20 שנה. רק בעיה אחת צצה בשלב מסוים. לא נראתה שום מכשפה בחצי הזה של כדור הארץ. אין מצב שהם התרחקו כל כך. מה נעשה?