זו אני – פרק שישי ☻☺☻

הגברת מהרווחה – רחל, הגיעה שוב.
אני כבר לא בוכה. בכי לא יכול למלא את החלל
שהכאב האינסופי שלי גרם.
*השיחה שהתנהלה ביני לבין רחל*
– "שלום הדס"
– "כן.. היי.."
– מיד לאחר השיחה הזו. אני אלווה אותך לתחנת המשטרה ושם יגבו ממך עדות.
הם יעשו כל מה שאפשר כדי למצוא את אביך ואת אחיך התאום"
– "אוקיי… מה יקרה איתי?"
– "טוב. אז השינוי הראשון שיעשה לפחות עד שימצאו אותם – את עוברת לבית ספר ציבורי,
בית ספר ספוקרידג'. השינוי השני וזה שיהיה לך יותר קשה להסתגל אליו הוא – אי אפשר
להשאיר אותך לבד, לכן, עד שימצאו את אביך ואת אחיך, את תעברי למשפחה אומנת שהסכימה לאמץ אותך"
– "מה? לא, לא, אני יכולה להסתדר לבד, לא בבקשה לא.."
– "אני מצטערת הדס."
– "צאי מפה. בבקשה תעזבי את הבית. אני אגיע לבד לתחנה. עכשיו צאי."
– "מה? את תהיי בסדר?"
– "אני אהיה בסדר. איכשהו. אני הולכת לתחנה. רק…… פשוט תלכי"
– "אוקיי, להתראות מותק, אני מצטערת…"

שתקתי. הייתי בהלם. בעודי מתקדמת בצעדים קטנים אל עבר התחנה אני חושבת על כמה אני מתגעגעת… כמה אני לא רוצה לעבור למשפחה אחרת… כמה אני לא רוצה לחיות….
מסרתי עדות במשטרה והם הבטיחו שיעשו כמיטב יכולתם.
טוב, בעוד יומיים אני מתחילה ללמוד בבית הספר עם תומר.
אני אהיה הווירדו, כרגיל.
המסכנה הזאת, בלי האמא שעכשיו גם האבא עזב.
כואב לי. כואב לי נורא.