זו אני – פרק עשירי ומיוחד!!! ☻☺☻☺☻☺☻☺☻☺☻

פרק 10 ומיוחד, כשיהיה 3 תגובות 120 צפיות לפחות אני ממשיכה. תביאו חברים!

13.4.14

האיש המוזר הסתובב…
הפנים שלו היו הפנים של אבי, רק שהוא היה מלוכלך, עם זיפים ארוכים,
לא מטופח, רזה, איבדתי שיווי משקל והתעלפתי.
קמתי ביער, מבולבלת, וחיפשתי את אבי. הוא כבר לא היה שם..
בכיתי את נישמתי וקראתי לו בקולי קולות
"אבא!!!!!!!!!!!!" "אבא!!!!!" אני צועקת באמצע שומקום..
רצתי לעיר, צרחתי שם כמו מטורפת עם עיניים אדומות ובגדים מלוכלכים,
כולם מסתכלים עליי במבטים מלאי בהלה ורחמים..
"אבא, אבא!! בוא נו!! למה אתה עוזב אותי???????? אבא איפה אתה??!!"
אישה בצד הוציאה את הטלפון וחייגה.. כעבור כמה שעות הגיע אמבולנס..
גררו אותי בכוח לאמבולנס בעודי צורחת, בועטת ובוכה
– "תעזבו אותי!!! אני צריכה למצוא את אבא!!! נו הוא מחכה לי תעזבו!!"
– "הכל יהיה בסדר ילדה" אמר הפרמדיק.
– "תעזוב אותי!! אני לא צריכה עזרה!!" אמרתי עם פנים אדומות מבכי.
נתנו לי זריקת הרגעה ונרדמתי.
קמתי בחדר לבן, לידי אחות מבית החולים, הכל היה מטושטש ולא הבנתי איפה אני.
האחות הסתכלה עליי ואישוניה התרחבו: "דוקטור, היא התעוררה!"
עדיין לא הבנתי מה קורה.. לחדר נכנסה אישה גבוהה ויפה, אדומת שיער עם עיניים ירוקות.
זו הייתה הדוקטור.
– "שלום, אני לילך. איך את מרגישה?" אמרה הרופאה בקול רך ומרגיע
– "מי את? איפה אני?" אמרתי, עדיין מטושטשת
– "את בבית החולים, במחלקה הפסיגיאטרית. קיבלת זריקת הרגעה לאחד שנמצאת משוטטת ברחוב צורחת ובוכה. איך קוראים לך?"
– "אני הדס. אני לא משוגעת."
– "חמודה.. בת כמה את? איך הגעת למצב הזה?"
– "טוב. אני בת 15. לפני 17 ימים, כלומר, שבועיים וחצי, קמתי בבוקר וקיבלתי פתק.
הפתק היה מאבא שלי והוא הודיע לי שאחי התאום והוא בבית החולים והם יחזרו לפנות ערב.
הם לא חזרו, פניתי לבית החולים ומסתבר שדניאל אפילו לא התאשפז.
כך עברו ימים ארוכים בלעדיהם, עד שהרווחה מסרה אותי למשפחה אומנת, את יודעת, עד שהם יחזרו.. פתחו חקירה במשטרה והם עדיין לא מצאו אותם. המשפחה האומנת התייחסה אליי נורא אז ברחתי, התכוונתי לשים קץ לחיי בבוקר, לאחר לילה ארוך במקלט.
טיילתי טיול אחרון ביער, ולפתע ראיתי מרחוק מישהו עם גבו מופנה אליי שנראה בדיוק כמו אבי, הוא הסתובב, ובאמת נראה כמו אבי, רק מלוכלך כזה ומוזר. התעלפתי. שקמתי לא מצאתי אותו ו….. את כבר יודעת את ההמשך."
– "ואו, זה בטח קשה.." הרופאה אמרה.
שתקתי.
– "יש לך קרובי משפחה? חברים קרובים? מישהו?" לילך שאלה.
– "אין לי קרובי משפחה, אבל יש לי חבר בשם תומר – הוא כמו אחי"
– "אוקיי, יש לך את המספר שלו?"
– "כן. אני באמת לא דיברתי איתו מאז שברחתי מהמשפחה – כי הם לקחו לי את הנייד.
הוא בטח משתגע מדאגה"
– "טוב, הנה, קחי את הטלפון של בית החולים ותתקשרי אליו. אני רוצה שתשאלי אם את יכולה להתארח אצלו אחרי שתשוחררי מבית החולים, לא רצוי שתהיי לבד" אמרה לילך.
לקחתי את הטלפון וחייגתי, הטלפון חייג, ואחרי צלצול אחד הוא ענה.

תומר: "הלו? מי זה?"
הדס: "תומר!! זו הדס!"
תומר: "הדס! איפה את? את בסדר? אני מחפש אותך כבר ימים! אבא שלך ודניאל חזרו?"
הדס: "תומר, הם לא חזרו, המשפחה האומנת נוראית. ברחתי ונהייתי היסטרית. אני מאושפזת במחלקה הפסיכיאטרית, ומחר אני משתחררת."
תומר: "אוי הדסי! את רוצה להתארח אצלי? את יודעת, עד שהכל יסתדר? אמא שלי בטוח תסכים. את יודעת כמה היא אוהבת אותך. גם היא דאגה לך נורא."
הדס: "כן זה יהיה מעולה. אני יהיה אצלך מחר ב16:30 ?"
תומר: "כן. אני אכין לך את חדר האורחים."
הדס:" תודה תומר. התגעגעתי אליך."
תומר: "גם אני אלייך. את החברה הכי טובה שלי, כמו אחותי הקטנה"

ניתקנו. כמה אני אוהבת את תומר – הוא מגן עליי כמו אחי הגדול.
היה לי קשה ועצוב בלי אבא. גם לדניאל התגעגעתי נורא.
הרופאה חיבקה אותי והבטיחה שהכל יהיה בסדר.
הלכתי לישון.
למחרת קמתי, התארגנתי וחיכיתי לאחר הצהריים.
בשעה 16:00 נפרדתי מלילך ומהאחיות ויצאתי.
הלכתי בחנייה, לפתע הייתי באוויר ולא ראיתי כלום. צרחתי אבל מישהו כיסה לי את הפה.
התעלפתי שוב. כשהתעוררתי…