זו אני – פרק חמישי ☺☻☺

טוב. הרווחה הגיע היום. אני בוכה את הנשמה שלי עכשיו.
אני מתפרקת. כל כך כואב לי – והחלק הכי נורא, אין לי יותר תקווה שהם יחזרו.
איבדתי אותם ואני יודעת את זה. יש לי הרגשה, שהם חיים,
מין תחושת בטן מוזרה כזאת, אני יודעת שהם חיים.
בצהריי היום הגיעה גברת גבוהה בעלת הבעת פנים קשוחה
ושיער אפרפר אסוף בצורה קפדנית.
*דפיקה בדלת – אני פותחת את הדלת*
אני : "כן?"
– שלום הדס. אני רחל. הגעתי משירותי הרווחה. מקור אנונימי דיווח לנו
שאת לבדך פה כבר שבוע שלם."
– "כן" אמרתי עם הבעת פנים ריקה מדוכאת.
– " ובכן – באיזה בית ספר את לומדת?"
– "אני לא. אבא שלי מלמד אותי בבית"
– "אה… אוקיי… ואיפה אביך?"
– "אבא שלי ואחי נעלמו לפני כשבוע ועדיין לא חזרו, אין לי מושג לאן"
– " במקרה כזה נהיה חייבים לפנות למשטרה. את תצטרכי למסור עדות"
– " אוקי.." אמרתי, כבר לא אכפת לי מכלום..
– " טוב. עכשיו אני אעשה כמה טלפונים. מחר אני אגיע לעדכן אותך במצב.
בינתיים – אין מישהו שידאג לך? אמא? דודים דודות? סבא, סבתא? מישהו?"
– "לא. אין לי אף אחד בעולם חוץ מאבא ומאחי"
– " את צריכה עזרה? כלכלית? משהו ?"
– "לא. אני רק צריכה שתחזירו לי את אבא. ואת דניאל. זהו"
– "טוב, נתראה מחר, אני אעשה כל מה שאני יכולה לעשות."

אני מחכה לתשובה. אני מפחדת, תומר ואני מנסים להיפגש כל יום, והוא עוזר לי.