זולות ובאנגים

"גם אתם מעשנים?" שאל אותי אור. "כן, זורם להצטרף אלינו הערב?" עניתי תוך כדי שהוצאתי את המצית שלי והדלקתי סיגריה. הוא הנהן עם ראשו. עד שההסעה הביתה תגיע ייקח זמן, ככה שחיפשתי בנתיים מה לעשות.
לפתע הרגשתי את הרטט של הטלפון שלי בכיס, הוצאתי אותו וראיתי שזה הימלר. לא הספקתי אפילו להוציא מילה כששמעתי דרך האוזניות שלי "בוא לפופה חייבים להביא מכשיר". במילא לא היה לי מה לעשות, אז כיביתי את הסיגריה, הרמתי את התיק שלי מהרצפה והתחלתי להתקדם לכיוון המרכז.

היי, קוראים לי שמואל אבל אתם יכולים לקרוא לי סאלי, זה הכינוי שלי. הימלר היה זה שהמציא אותו, בטענה שיום יבוא והזקן שלי ייראה כמו של הבאבא סאלי. קנאי. אני בן 17, לומד בתיכון וכמו כל אאוטקאסט מצוי, מתרחק מחברה רעה, ערסאוותים למיניהם ונערות שרודפות סטטוס וכסף. יש לי את החברים שלי שהתערבבתי איתם בשנה האחרונה וסך הכל אנחנו חבורה מגובשת.
יש אותי, את הימלר, את אור, לייבוביץ', אופק ואת טל ומאיה, טוב זה לפחות המעגל המצומצם.
הימלר הוא החבר הכי טוב שלי, בערך מאז שעברתי למושב. כשנפגשנו בחנות העישון, סיפרתי לו על אור.
"תגיד אתה זוכר את אור מהיסודי?" שאלתי את הימלר תוך כדי שהוא מפשפש באביזרי עישון שונים בחנות. "הדביל הזה? מה הוא קשור אליך?" שאל הימלר עם מבט מאוכזב מעט.
"לומד איתי בבית ספר. בכל מקרה הוא רוצה לפתוח איתנו היום אז הזמנתי אותו לזולה" עניתי.
"טוב די על הזין עדיף מאשר לשבת רק שנינו. לייב נסע עם אופק לאיזה פסטיבל בצפון והבנות במסיבת יום הולדת" אמר הימלר והוריד באנג מהמדף העליון בחנות. הוא היה מהיותר זולים שבמבחר אבל הוא היה אולי הכי מרשים שם. המיכל עצמו היה מעוצב כמו מיכל מדידה של מעבדה, מהצורה ועד לקווים שמודדים את כמות המילימטרים. היו עליו עיטורים פרחוניים, ועל המבחנה עצמה היו עלי כותרת מסביב.
הלכנו לקופה לשלם, מאתיים שקלים חדשים היה המחיר, אולי נשמע יקר אבל קצת לא פרופורציונלי כשבדיספליי היו באנגים בשווי 600 ואפילו 800 שקלים ובגובה של חצי מטר. שילמנו כל אחד מאה במזומן, שמתי אותו בתיק שלי וחזרנו הביתה בהסעה.
דאגנו להתארגן על חטיפים ושתייה קלה לכבוד הערב, ידעתי שזה יהיה ערב שלא נשכח.