זולות ובאנגים | 2- טיל תכלת

כשהגעתי הביתה והסתכלתי על השעון השעה הייתה 15:37. “עוד 6 שעות, איך אעביר את הזמן?” שאלתי את עצמי. העפתי מבט בשקית שבמגירה שלי. בשביל להשיג משהו לעשן בימינו צריך בסך הכל סמארטפון, אבל לא תמיד נופלים על משהו נוצץ, או על משהו שרוצים לעשן, או על משהו בכלל. בגלל זה אני והימלר החלטנו לפני יומיים לבקר חבר ותיק שגר בראשון לציון. בביקור הקודם אותו חבר, ולאד, נתן לנו גרם של טיל תכלת, זן רפואי היברידי בעל ניחוח פירותי ומתוק. אותו גרם שרד לנו בערך שבוע. כשהגענו לרחוב שבו גר, שמתי לב שהוא כבר יושב מתחת לבניין שלו.
“יו!” צעקתי לעברו.
הוא נופף לשלום ביד ימינו והבחנתי שהוא אוחז בידו השמאלית משהו.
בעוד שאני והימלר מתקדמים לעברו ולאד שם את החפץ שהיה בידו השמאלית בפיו ומדליק אותו. “זה לא סיגריה וזה לא ג’ויינט.. זה פאקינג סיגר?” אמר הימלר עם הבעה מבולבלת על פניו.
כשהגענו לפתח הבניין ולאד הושיט לי את הסיגר.
“למה אתה מעשן סיגר?” שאלתי.
“לא סיגר, בלאנט” ענה לי ולאד כשהוא מגניב עוד שאכטה קטנה לריאות.
זו הפעם הראשונה שבה עישנתי בלאנט, לכן השתעלתי המון. הימלר השתעל גם.
זה היה הרבה יותר חזק מבאנגים או מפייסלים, ככה שהיינו תחת השפעה או מה שנקרא, סטלה חרבות.
“אז מה, טיל תכלת אה?” שאל ולאד עם חיוך על פניו.
“תן לנו עשרים” עניתי תוך כדי שאני והימלר מוציאים שטרות מהארנק.
שילמנו לו כ-1100 שקלים חדשים וחזרנו לתחנה המרכזית, כעשר דקות הליכה מולאד.
בזמן שהמתנו לאוטובוס, החלטתי לקפוץ לפיצוצייה ליד על מנת לבדוק משהו.
“היי יש לכם בלאנטים?” שאלתי את המוכרת שסידרה פחיות של שתייה קלה במקרר.
“מה זה בלאנטים?” שאלה אותי עם הבעה קודרת, מלווה בטון מיואש.
“נו הניירות סיגרים לגלגול האלה” עניתי לה במבוכה.
היא התקרבה לקופה ושלפה חפיסה מאחת הקופסאות שנמצאות מאחורי הדלפק. היא הציגה בפניי חפיסה זוהרת בצבע סגול בהיר עם ציור של סיגר, גראס, ומה שנראה כמו ראפר שחור עם מלא עגילים ותכשיטים מזהב, בלי חולצה, נוסע עם בחורה פצצה באוטו אדום עם גג פתוח.
“כן.. נראלי שזה זה?” אמרתי לה עם תחושה מבולבלת.
“זה 15.90” אמרה המוכרת תוך כדי הקלדה בקופה.
שילמתי ויצאתי חזרה החוצה.
“יש לי הפתעה לישיבה בשישי” אמרתי להימלר והתיישבתי על הספסל.
הימלר ניסה לשכנע אותי לגלות לו אבל התעקשתי לשמור על כך בסוד. עלינו על האוטובוס, שמענו שירים באוזניות וניסינו לחלק את השקית לשתיים, אחת לי ואחת להימלר, כל אחד כעשר גרם. התהליך לקח לנו בערך 5 דקות עד שנאלצנו להפסיק אותו לאחר ששוטר עלה לאוטובוס באחת התחנות.
החבאנו הכל בתוך המכנסיים והייתי בטוח שהכל בסדר עד שהימלר לחש לי: “כל האוטובוס מפוצץ בריח של וויד”.
היה גם וויכוח על אם לזרוק את הגראס מהפתח הקטן שמעל החלון אבל בסופו של דבר השוטר ירד בתחנה אחת אחרי והחלטנו שנחלק כשנגיע הביתה.

הסתכלתי על השעון והשעה הייתה 15:42.
“עם כמה שזה מפתה, אסור לי לגעת בזה עד הערב” אמרתי לעצמי וסגרתי את המגירה. “יש עוד 6 שעות, כוסעמק. זה מלא זמן”.