זה רק את ואני פרק 3

"תוריד אותי בהמה!" קראתי לו הולמת בגבו בכעס.
"את מוכנה להפסיק לצעוק?" שאל אותי כשעשה כדבריי ותפס בכתפיי.
פותחת את פי לומר משהו אבל לא מוצאת את קולי בשביל פעולה כה פשוטה,לקחתי לעצמי כמה שניות להתעשת.
"מה?" שאלתי בהכללה לכל מה שקורה כאן.
"אנחנו צריכים אותך לכמה שעות וזהו." רוי אמר לי מבהיר כל מילה.
"לא." סירבתי לכל מה שמתחולל כאן עכשיו.
"אתה לא אמור להיות חי. אתה אמור להיות מת. לא חי. מת!" קראתי בהפגנה והחלתי להסתובב במקומי כאשר שחרר אותי מאחיזתו.
תופסת בראשי באי אמון נזקקתי לכמה דקות של שקט לסדר את מחשבותיי.
"את מוכנה להרגע?" שאל אותי ואני נעצרתי במקומי.
"למה אתה עושה את זה? תן לי לשכוח ממך כבר!" קראתי לו בכעס והוא רק גיחך אלי בשילוב ידיים מפוקפק.
"שבי" הוא הצביע על אחד הכיסאות שמול שולחנו.
אנחנו במשרד שלו.
"תשבי נטלי" הוא ביקש ממני בשנית והתקרב אליי באיום.
"אתה לא מפחיד אותי.." מלמלתי לו.
פאק. רק עכשיו אני קולטת את זה. הוא כאן,מולי. חי ונושם.
כל התחינות האילמות שלי לראות אותו רק עוד פעם אחת נוספת,התגשמו.
התעלמתי ממבטו שהיה מלא שנאה ותעוב.
מסתכלת על ידו החשופה הרגשתי את העקצוץ בקצות אצבעותיי.
רציתי רק לגעת בו.
בבקשה,תן לי רק להרגיש אותו. התפללתי.
נוגעת בלטיפה קלה בעורו השחום.
עולה מעלה בריכוז אל השריר הבולט שבזרועו.
זה היה כמו סם לאחר הגמלות קשה.
המגע הממכר נקטע על ידי בד חולצתו,אך דבר זה לא מנע ממני להתקדם מעלה.
נוגעת בצווארו הרגשתי את הרטיבות בעיניי.
ידי נחה על עורפו,משחקת בשיערו הקצוץ.
לעזאזל,כל הלילות שבכיתי לכרית. כל השעות שביליתי אצל הפסיכיאטר.
כל הימים שסבלתי ממותו.
כל זה יתחיל מחדש.
הצמדתי את ראשי אל חזהו והנחתי לדמעות לרדת.
"אני יודעת שאתה שונא אותי,ואם זה היה תלוי בך היית מעמיד אותי מול כיתת יורים." אמרתי לו וזרועותי קפצו אליו בחיבוק אחד אחרון.
"אבל תן לי רק את הדקה הזאת להפרד ממך כראוי" אמרתי לו בדמעות שגלשו אל לחיי.
במשך שניות ארוכות הוא לא הגיב.
נתן לי להריח אותו בפעם האחרונה,להרגיש את חום מגעו על עורי.
יכולתי להשאר ככה חודשים.
"אני מצטערת. אני מצטערת שהייתי ילדה מפונקת ושקינאתי לך כל הזמן. שהמרתי את פיך לפני האנשים שלך,שעשיתי לך חיים קשים. שפגעתי בך ושלא עמדתי לצידך כשגססת בגללי. אני לא מצפה שתסלח לי אבל אני רק רוצה שתדע שאני מצטערת,ומתחרטת עלכל הדברים האלה מהיום שהכרתי אותך." משחררת אותו מאחיזתי חזרתי לעמוד מולו.
ניגוב מהיר של דמעותיי ומבט חטוף בפניו האטומות מכל רגש,והתיישבתי בכיסא שמול שולחנו.
"אני אשלח הנה את חואן" אמר ויצא מהחדר בקרירות.
משאיר אחריו רק את ריחו.
משפילה את מבטי תפסתי את מצחי בידיי.
למה נתתי לקשר הזה ללכת לאבדון?
למה האגו שלי השתלט על מעשיי?
דלת המשרד נפתחה וחואן נכנס אל המשרד לצד מאיה.
"את בסדר?" הוא שאל אותי והניח את ידו על גבי.
הרמתי אליו מבט שענה על שאלתו והוא תפס את הכיסא שלצידי וגרר אותו עד שנעמד מולי.
"את תישארי כאן רק כמה שעות נטלי. רוי הורה על זה,הוא אמר שאת קרוב לוודאי לא זוכרת כלום מאותו היום." אמר לי בצל חיוך של חמלה.
"אני זוכרת." אמרתי לו והרמתי את עיניי אליו.
"רוי ואני רבנו ולאחר שאכלתי ארוחת ערב עם אבא שלי עליתי לחדרי. שמעתי אותו באמצע אקט והתמלאתי כעס. כשנכנסתי לחדרי הבן זונה הבריטי הזה כבר היה בחדר והורה לאחד השומרים שלו לשמור עליי. הוא יצא מהחלון נראה לי אבל לא לפני שקרע את בגדיי." אמרתי לו והשתתקתי לכמה שניות.
"הוא שומע אותי?" שאלתי את חואן ומבטו היה מבולבל.
"רוי. הוא שומע אותי?" שאלתי בשנית והוא הנהן לשלילה בעודו אומר,"יש לו דברים אחרים שהוא צריך לעשות."
"אחרי שהוא קרע את הבגדים שלי הוא השאיר אותי עם השומר שלו. הוא דקר אותי,שרט,חתך,קשר.
לאחר חצי שעה הוא קיבל קריאה לקחת אותי למטה. אני שמעתי את היריות,שמעתי הכל. האידיוט נרדם אבל אני שמעתי את הצעקות." סיפרתי לו מצטמררת ממילותיי שלי.
"זה בסדר נטלי. זה נגמר" הוא אמר וליטף את פניי.
"מה קרה אחר כך? אחרי ש..הלכתי" ביקשתי ממנו לדעת והוא נשם עמוקות לפני שענה לי.
מנהל דילמה בינו לבין עצמו.
"רוי נלקח לבית החולים. הוא היה שרוי בתרדמת לכמה חודשים אבל לאחר מכן,הוא קם כמו חדש. הוא רצה לנקום,חשב שאת מתה כי לא היית שם. כשהוא גילה שהלכת…" הוא הפסיק את שטף דיבורו ואני הנהנתי מדבריו.
"אני יכולה ללכת הביתה עכשיו?" שאלתי אותו והוא קם ממקומו.
"האנשים שלנו בודקים שהמקום שלך בטוח בשבילך ולא יסכן אותך" אמר וקמתי מכיסאי גם.
"מריה תשתגע אם תראה אנשים זרים יוצאים ונכנסים מהדירה שלי" אמרתי בצל של צחוק ולקחתי נשימה עמוקה.
"יש לכם קבלה שאפשר להמתין בה?" שאלתי אותו לבסוף וללא תגובה הוא טפח בשמי והוביל אותי אל מחוץ משרדו של רוי.