זה סוף-סוף קרה

"מי מת?" הוא שאל אותי בחיוך קל וניצוץ שובב בעיניים.
"מה?" שאלתי אותו בתדהמה.
"טוב אתם כמעט ולא מבקרים אותי, וכשאתם כאן אתם מבשרים לי בשורה רעה. חוץ מזה את לבושה כולך שחור." הוא קם מספת העור בסלון ונכנס למטבח.
"סבא, שב!" ציוויתי עליו, "אני יכולה למזוג שתי כוסות מים בעצמי, תודה רבה,"
"אה, באמת? אני עדיין רואה בך את הנכדה הקטנה שלי." חייך חיוך גדול וחזר לשבת. סבא שלי היה הבן-אדם הכי חשוב לי בחיים. אחרי מייקל ומיטסי, כמובן. "אז למה באת?" הוא שאל אותי.
"אולי כי התקשרת לאימא בבהלה ואמרת לה שאני חייבת לבוא עכשיו או שתחטוף שבץ," צחקקתי.
"אה, נכון. לא התקשרתי לאביך, בגלל… אני לא סולח לו על זה שהוא עזב אותך ואת אמך בגלל שטות כזאת. שאני לגמרי לא דוגל בה,"
"אני לסבית סבא, אתה לא יכול להתעלם מזה," קטעתי אותו.
"אמנם, אך בדרך כלל אני מעדיף להתעלם מכך. אבל עדיין… למה את הולכת לכנסייה, בכל זאת את יהודייה." הו, כן. הנה מתחילה השיחה על זה שסבא מייקל הכריח את אבי להתחתן עם יהודייה. וברגע שהתחתנו התנצרו בגלל הגזענות שבאמריקה.
"אימא," הבטתי בו והוא ידע שזו הסיבה האמיתית שבגללה הלכתי לכנסייה המזורגגת הזו כל ראשון וראשון. למרות המבטים והשנאה. "אז למה הוצאת אותי מהשעמום הגדול הזה? אגב תודה רבה על זה,"
"טוב, הבנתי שהיום אני בן שמונים, ניק." ניק, כך הוא כינה אותי.
לגמרי שכחתי! היום סבא בן שמונים!
"אני כל-כך מצטערת סבא," התנצלתי על השכחה, איך יכולתי להיות כל-כך מטומטמת? עיניו הכחולות הישירו בי מבט טוב.
"ויש מסורת אצלנו במשפחה, שכל פעם שבן-אדם מגיע לגיל שמונים הוא מעביר זאת לבנו. אבל בגלל מה שקרה, אני לא כל-כך רוצה שזה יהיה אצל אביך. אז אני נותן את זה לך." הוא חייך בעודו הוציא מכיס המכנס שרשרת זהב ובאמצעה משובצת אבן חן אדומה וקטנה.
"תודה!" זה הדבר היחיד היה לי להגיד לו. הושטתי את ידי כדי לקחת את התכשיט אך הוא הרחיק אותו ממני.
"זו לא סתם שרשרת. היא מיוחדת מאוד למשפחה שלנו." הוא הפך רציני ועיניו הכחולות הצטמצמו ונראה שהיו הופכות אדומות.
"אין צורך לכעוס, סבא," אמרתי לו.
"תקשיבי לי, את השרשרת הזאת תענדי בכל מצב. אל תורידי אותה ואל תספרי עליה לאף-אחד, אפילו לא לאביך. את יודעת למה אנחנו נותנים אותה בגיל שמונים? כי כל מי שמעבירים לו את השרשרת מת ביום הולדתו השמונים. לכן אנו מעבירים אותה באותו יום, כדי שלא נהפוך זקנים מידי ונדבר עליה יותר מידי. היחידים שיודעים עליה זו את וכל דורותייך לשעבר שמתו. תשמרי עליה."
"אני לא מבינה, אתה רוצה שאני אשמור על חתיכת זהב ואמות בגיל שמונים?" אמרתי לו וכעס עלה בקולי.
"לצערי, את צודקת," הוא הנהן באכזבה.
"ואסור לי להראות אותה לאף-אחד במשך שבעים שנה?"
הוא נהיה חיוור, "אסור לך, לעולם לא! לא ארשה זאת כל עוד אני חי. את לא מבינה. את חייבת לקחת אותה." הוא התחנן אליי. הוא הניח אותה בן ידיי. זרקתי אותה על הספה ויצאתי מהבית בסערה בעודו צועק לי לעצור. נשענתי על דלת האלון של ביתו של סבי ואחרי שהסדרתי את נשימתי נכנסתי חזרה. סבי היה שכוב על הספה. אף סימן חיים לא עלה ממנו.
"אני כל-כך מצטערת." רצתי לכיוונו ובכיתי עליו. מחבקת אותו. לקחתי את השרשרת שלו והכנסתי לכיס. הוצאתי את הטלפון והתקשרתי לאבי בעודי פורמת את הצמה שלי ומשחקת בשיערי הבלונדיני בעצבנות.

ליאו אדמס בדיוק בחן ערימת מסמכים על התביעה של שודד הבנק הקרוב לבניין משרדיו. הוא לא הסתפק רק בשדידת הבנק, אלא גם שרף אותו עד היסוד. אותו ואת כל מי שבפנים. הוא היה כל-כך שקוע בעבודתו עד שכשטלפנו רטט בכיסו שפך את ספל הקפה על ערימת המסמכים שלו. צרור קללות פרץ מפיו ובכעס הוציא את הנייד שלו וענה בצעקה, "מה?"
"גם אני לא שמחה לשמוע את הקול המפגר שלך אבל לאור מה שקרה כנראה שאני חייבת," הוא שמע את הרעד בקול הבת שלו.
"אני עדיין אבא שלך את יודעת," השיחה רק גרמה לו להיות יותר ויותר עצבני.
"הפסקת להיות אבא שלי ברגע שעזבת אותי ואת מאיה," היא כעסה עליו מבעד לטלפון.
"אז זה השם החדש של אימא שלך, מאיה? מה קרה ל'אימא', ניקול?"
"טוב זה לא ממש הקטע כאן, לא התקשרתי כדי לריב. פשוט חשבתי שבגלל שאתה הבן היחיד שלו ציפיתי שתרצה לשמוע שהוא מת." היא ניתקה את השיחה. הטלפון של ליאו נפל מידו על הרצפה והתנפץ. הוא הסתכל על לוח השנה וראה שהיום זה יום הולדתו של אביו. הוא הרים את שפורפרת הטלפון המשרדי שלו ולחץ תשע.
"זה קרה היום. אני הולך לאסוף את השרשרת." הוא ניתק את הטלפון ויצא מהמשרד ההפוך שלו. "אני יוצא דאינה, תדאגי שכולם ימשיכו לעבוד." אמר למזכירה שלו ויצא מבניין המשרדים בעודו חושב לעצמו 'זה קרה. זה סוף-סוף קרה.'