זה לא אומר !כלום! פרק 7- שיר מהפנט

מטיאס:
אני נסחף מהאולם המלא באנשים שמלהיטים את כעסי וסוחטים את חולשתי. אני לא אמור להיות כזה רגיש!! מה קורה לי? הרגשות הזאבים אמורים לשלוט בי!
האהבה באמת שינתה אותי מקצה לקצה, בערך.
אני יוצא מתחום החצר המלכותית ונזכר בכמות היופי שיש כאן. כמות היופי שלא הספקתי להראות לסופי, המראה שלא הספקתי לספוג ממנה כשהיא תחייך למראות שמחוץ ליער המוכר.
יש לי הרגשה עמוקה שמישהו עוקב אחריי. חסר לצ'ייס הזה אם עוד יש לו כוח להתעמת איתי.
אני מסתובב בחדות ואני רואה רק את הרחבה שמאחוריי, את הרצפות המבריקות לאור העמודים המאירים אורות של ערב. שום דבר ,ולמרבה ההפתעה אני מצטער. אף אחד לא חשב עליי.
מה אני, ילד קטן? מחשבותיי נוטות לכאן ולכאן.
אני יכול להסתדר, לבד. חוץ מזה, אני בטוח שבאולם כרגע נמצאים מלא אנשים משקשקים במקרה והכוונת של צ'ייס תתכוונן אליהם בקרוב.
אני מבחין שרגלי כבר במצב הרבה יותר טוב. הרי באמת היה לי קל אפילו לקחת את סופי לאורך הארמון.
פתאום אני מגלה שטעיתי, ולא בנוגע לרגלי.
אני מסתובב שנית כעבור כמה שניות, כי עדיין שוכנת בי אותה תחושה חזקה, ואני מוצא את סופי מגיעה לצד רגליי בצעדים שקטים, כמעט מרחפת. "סופי?" אני שואל אותה וחש באוויר שהיא נושפת בתדירות מדויקת.
היא שקטה ונועצת בי מבט, ישר בעיניים. ואז הזוהר המעצבן שבעיניה נדלק אחרי מצמוץ קט, ורגליי נתקלות אחת בשנייה. אני כמעט ומועד אחורנית.
מגע חזק ולא מוכר עוצר בעדי. כשאני סוף סוף מתאושש ומצליח לראות, אני רואה את כף ידה של סופי מחזיקה בזרועי. לא ידעתי שמגעה יכול להיות כה קשיח. עיניי ממצמצות ומתאמצות לבדוק אם סופי בוהה בי או שקרני האור עוררו בעיניי הזיות.
אבל כן, היא בוהה בי.
ואז היא נושפת במין הקלה, כמו משתחררת מכבלים קרים.
חיוך נבזי נוכח עם שפתיה. "איזו מכה החטפת לו" היא צוחקת בקול. אני מחייך באי-הבנה, אז ככה נשמע הצחוק שלה. אבל למרות שאיני מכיר אותה במשך הרבה זמן, סופי לא נדמית מהסוג שמדבר בצורה כזאת. שצוחק בצורה זאת.
"למה יצאת? אכלת משהו בכלל?" אני מתעלם ברגש אשם מעט מהדבר הראשון שהיא אומרת אחרי התקפי האור המשונים שיש לה.
גם היא מתעלמת בנינוחות ומניחה את ידה על מותנה."אתה יודע שהוא כל כך לא שווה את כל מה שאתה יכול לתת, נכון, מטי?"
"מי?" מטי?
"הבלונדיני החתיך שהחטפת לו אגרוף בפרצוף" היא עונה על השאלה השנייה שעלתה במוחי ומגחכת תוך הסתכלות לא ברורה על פניי.
אני מנסה לא לחטוף את המכה שחבויה כאן ומתאמץ לחשוב אם זה מהשפעת ה"התקפים" שהיא חווה, או שהיא (ואני מקווה שזה לא כך) חושפת את פרצופה האמיתי.
"סופי, הכל בסדר? את רוצה שאני אחזיר אותך לחדר עד שתרגישי בטוב?"
"למה שלא יהיה בסדר?! אני לא מאמינה שאתה דואג לי כל כך…" היא מתרוממת על אצבעותיה ,קרובה אליי ונתמכת בזרועותיי. אני מצמצם את עיניי , מתאמץ לא להימשך בחזרה. באמת שאני לא מבין. משהו כאן מוזר.
"תגידי, את מנסה לסדר אותי?" אני לא בטוח במילותיי.
"מטי!" היא נושמת בפליאה. "אני עומדת לקחת אותך לסוד הנפלא שגיליתי לאחרונה!" מנערת את זרועותיי לפי קצב מילותיה. "אתה באמת לא רוצה לבוא ולראות אותי?"
לראות אותי?
"אני כבר רואה אותך" אני מגיב ברוגז לא גלוי. אני לא אמור להגיב כך.
סופי כורכת את ידיה מסביב לצווארי, נצמדת אליי וניגשת ללחי הימנית שלי. "עוד לא באמת ראית אותי." גישתה הילדותית מתבגרת ונהפכת לשל אישה שרק מחכה שהגבר ייתן סימן לכך שהוא נמשך אליה.
אני משפיל אליה מבט, קרוב כל כך. היא נושכת את שפתיה במסתורין ולא מחכה לתשובה נוספת.
היא נפרדת מגופי ומושכת את ידי איתה בחטף. "רגע, סופי, רגע!" אני נאנק ומתכופף אל רגלי. עדיין די כואב לי להניע אותה.
"אוי, שכחתי, הרגל שלך!" ידיה ניגשות אל החגורה שלי.
אני מגן על חגורתי בתדהמה כלשהי, רגע לפני שהיא משחררת את הרצועה מהאבזם: "זה למטה, לא למעלה."
החוצפה התעוררה בה, אני חושב כמו איש מבוגר. עיניי מטיילות עליה ועל ידיה שבאות אל שול מכנסיי ומקפלות אותו.
ניגשת אל רגלי ישירות, בלי להביע שום רגש שמביע גועל, או רוחק. כמו שחשבתי שכדאי לצפות. מניחה את ידיה , שמתחממות מרגע לרגע. "תעזבי, אני כבר…"
"את מתרפאת במהירות האור! את עוזרת לי לקחת את מי שמשתמש בך איתי ליער!" היא מצווה על הרגל ומקשיחה אותה במקומה על הקרקע.
ובן רגע, קולה משתלב והיא מהמהמת מנגינה מוכרת להפליא, שמבזיקה לי את דמותה של פרננדה באמצע ניסיונה המוזר לרפא את רגלי. המנגינה דובקת בראשי אט אט בזמזומה המלודי של סופי, ואיני מצליח להשתחרר. אני רק רוצה לשמוע את קולה שוב, ושוב, ושוב, שולח גלים ממכרים לתוך גופי.
אני מתנער בחוזקה מהבוגדת ומסתכל על סופי בחושניות פתאומית, שכל כך לא תואמת את רוחי הסוערת שעברה מלפני זמן כה קצר. אבל אין לי מה להתייחס מה הרגשתי, ומה ארגיש- אלא מה אני מרגיש עכשיו.
היא -האחת- בשבילי.
היא לא הביישנית שראיתי מקודם! היא הרבה יותר מזה. ואני אוהב את זה.
הכאב דועך בזרמים קטנים וחמימים לאורך הרגל שלי. אני כבר מרגיש הרבה יותר טוב… אני לא רוצה שפיה ייסתם אף לא לרגע. חוץ מרגע של נשיקה.
לפני שאני מתקפל ומתקרב אל פניה, שולח את ידי אל מתחת לשערה הגולש שכמוהו לא ראיתי מימיי ומושך אותה אליי בשיא הכוח- גופי נעמד מעצמו ונפרש אל השמיים. הידיים, הראש,בית החזה- וידי אוחזת בידה הלוהטת. אני רוצה נשיקה!
אבל היא אומדת אותי במבטה בלהט ומעדיפה לחכות. ולפי שהיא מושכת אותי איתה אל תוך היער, זה לא הולך להיפרד מהמציאות להיום.

"איפה השפתיים שלך?" אני שואל בקוצר רוח לוהט, והיא מתחילה לזמזם ולהוציא לאור את שירתה היפהפייה , ואחר כמה דקות מרתקות שבהן היא ממתנת אותי בצליליה, אנו צוחקים כמו מטורפים, נזהרים לא ליפול מהעץ, למרות שלשנינו לא אכפת גם ליפול.
אני משחיל את ידי לעורפה ומקרב אותה אליי, אך לפני שאני מספיק לתפוס אותה בידי השנייה- היא מנדנדת את רגליה ומשחררת את ראשה מתפיסתי בחטף- קופצת קפיצה ספונטנית היישר אל תוך המים.
במשך שניות נצחיות אני רק מחכה לראות את שערה מסמן לי על בואה. ואז אני מוצא אותה פורחת מתוך הקרום השקוף של המים הצלולים ופורשת את ידיה ככנפי ציפור, חופשיה ומתנשפת. אבל חזותה נראית לי שונה, למרות שרק ראשה בקושי צץ לראייתי. לכן גם אני מחליק מהענף העבה , וצולל לבפנים. המים הקרירים איכשהו מעירים אותי מהתחושה שאופפת אותי לסירוגין, ומחזירה אותי לרגעים אחדים אל הקרקע שעליה לא ריחפתי.
אני המום לנוכח המים שבהם אני שוחה בלא היכר לשאלה איך הגעתי לכאן בכלל. סופי שוב איננה נמצאת במרחב ראייתי,אך משהו מתרחש מתחתיי, ואני מרגיש מסוחרר לנוכח המחשבה שהיא טבעה.
והיא לפתע יוצאת שנית מתוך המים, אבל שונה. שונה בעליל.
עורה נראה חיוור יותר, ואף צהבהב יותר. פלג גופה העליון ערום, מלבד חזייה משובצת בקשקשים מוזהבים, וכבר אני מתחיל לחשוש.
אני משפיל מבט מטה, ומעבר למים שמחזירים לי את בבואתי המעוותת באדוות המים, אני רואה מין גוף של דג . אני לא בטוח במאת האחוזים לנגד עיניי,עד שהיא שולפת את קצה זנבה לבחוץ.
"מה אתה אומר על זה? אהבת?"
"מאוד. אהבתי מאוד".
ואז היא מנשקת אותי, מלפפת את זנבה מסביב רגליי ומטביעה אותנו באגם של תשוקה.