זה לא אומר !כלום! פרק 6- "למטיאס, אהובי"

נקודת מבט- מטיאס(:
אין לי כבר סבלנות. איפה היא?
או, סוף סוף. אני הולך ומודע לסופי (איזה שם…) נתמכת בצווארה של דלית ויורדת במגושמות במדרגות. פרצופה נראה מלא בבכי ואפה ורדרד. אך היא לבושה בשמלה חלקה שנפרשת עד למעל ברכיה הבהירות, ופרצים של התרגשות מעקצצים בעורי. "היא התעלפה ממש כמה דקות אחרי התאונה שלכם במרתף היינות" דלית אומרת. "בקשה ממך, לעשות פחות תאונות, לכובסות יש פתיל קצר."
אה, היא מתכוונת ליין ששפכתי על סופי, שרק ניסתה לעזור לי לא ליפול. עכשיו אני אעזור לסופי לא ליפול. "תסלחי לי רגע" אני מהנהן בתגובה ומסמן בראשי לדלית שהגיע הזמן להחליף מקום.
ודווקא עכשיו עיניה הלא- צפויות של סופי נפקחות,עייפות.
"לא…" גופה מתגמש הצידה בעת שדלית מסירה את צווארה מלפיתתה. ואז אני תופס את מקומה.
"הנה, זה בסדר?" אני שואל ומסיט את ראשי הצידה לעבר הבעתה, נאחז בקב אחד ונותן לידה למצוא את עורפי. "לא" היא אומרת בקול דוחק.
אני משפר את יציבתי. "עכשיו זה בסדר?"
"לא!" היא צועקת באוזני ואני כמעט ומרפה מגבה. "אני כזה גרוע?" אני מתבדח ומחייך לצד שיערה המכשף. אנחנו יורדים בקושי את המדרגות המכבידות וסופי נראית כאילו נרדמה.
"סופי?…"
נשימתה נעתקת בקול ועיניה נפקחות, והפעם בגדול. "מה…אתה?"
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
זיכרון של קול מלוטש- פרננדה לוחשת מהצד:"נו,אז מה דעתך?" מחייכת חיוך שובב ואני מביט על הכתוב בחול-"למטיאס, אהובי".
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
אני מתעורר לבהלתה-"כן. מטיאס." סופי נושפת נשיפות קצרות,הדופק שבכף ידה לא אומר הקלה.
"תתעוררי, אני הולך להעביר לך סיור קטן" אני מציין בזמן שגבה נפטר לאט מידי התומכת.
היא שותקת במשך כמה שניות. "למה? אני לא יכולה לחזור?"
"לפני שתחזרי לביתך, אם בכלל תרצי לחזור, יש לנו דבר לשוחח עליו ביחד" אני אומר לה ספק שמח ספק חושש.
גם היא לא נראתה במצבה האידאלי. קווי דאגה שורטטו במצחה.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
אנחנו ממשיכים מחדרי אגף הנשים, התוהות לגבי הנערה החדשה שנצמדת אליי באיבוד מחשבה טוטלי, אל המטבחים הענקיים שממולאים בריחות נהדרים לקראת הערב, ובנוסף גם אל חדר היועצים- המקום שבו המלך יוגב הוא הנזקק לעזרה. במהלך ההובלה הלא מתישה של סופי אני מתבונן בה ובידה שחיש מהר מפסיקה להיכרך מסביבי. היא צופה בתמימות מרוחקת ולא שואלת שאלות כלל. אך על פניה נסוכה מין השתתפות כשעברנו במסדרונות המוארים של האגף (אולי המקום שתשהה בו בעתיד הקרוב) וחלפנו על פניהן בסמכות, ממשיכה ללכת ומתרחקת כמה צעדים קבועים בכל פעם.
אני מקווה שמרוב עייפות לא ראיתי טוב. אולי אני פשוט חושש מתגובה רעה שלה.

אחד הדברים המעניינים שחשבתי עליהם בנוגע לאחת היא שאני מקווה שהיא אוהבת את הטבע יותר מכל מי שהייתי איתן. אני מצפה שבתור התחלה היא לפחות תאהב את החצר.
כשיצאנו אל האוויר הצלול ולשמש העומדת לשקוע בפסים צרים של סגול, אני פוסע איתה על רצפות השיש ומעיף מבט אל השער שמחובר ביחד עם החומה המסותתת באבן. מגדר את כל התחום, וגם אותנו. סופי בוהה בו רבות והסתקרנתי לדעת במה היא מעוניינת. אני יודע, היא בוהה בעצים הצפופים שבמרחק. "בואי איתי אל החלק היותר מעניין בחצר" ניסיוני להסיח את דעתה ולהפנות את מבטה אליי לפחות פעם אחת נפל וחסל. אנחנו נשארים נטועים במקום כשאנשים מכל מיני קצוות הארמון מתאספים אל הכניסות ברעשי צעידה מחופפים. המשתה של הערב. אני מתחיל לבעור כאילו יוגב הוא זה המתכנן את התזמון המושלם בשביל להחריב את ההתחלה. ההתחלה שלנו. סופי המישה את ראשה אל סנטיאגו ,האסטרולוג הלא ממשי, ואני מבחין בעינו. הוא קורץ לה. עוד פעם אחת והכוכבים היחידים שהוא יראה הם אלו שמסתובבים מסביב ראשו בכאב והזיות. אבל למה לי לדאוג מצד שני?
אני ביקשתי אותה, והיא שלי כעת. רק שלי.
אני לוקח את כף ידה של סופי קצת יותר חזק ממה שהתכוונתי ונותן לה זמן להתבשל בסביבתה החדשה. היא תישאר כאן איתי, והיא עוד תרצה את זה, אני בטוח.

נקודת מבט- סופי(:
כל האנשים שכאן מתערבלים לתוך מבנה מדהים וענק, אפרפר ובצדדיו מגדלונים קטנים, מונפים דגלים. דלית הזאת צודקת שוב , ובגדול!
אני חסרת סבלנות להבין מה הולך. "למה אנשים נכנסים?" אני שואלת אותו בעדינות. חולף מלפניי איש שלבוש בגלימה מנוקדת בכוכבים, ולבי קופץ כשהוא קורץ אליי. אני משהה מבט צדדי אל האדם-זאב והוא מושך אותי קדימה, ידי מתנערת וכואבת. מגעו די רך, אך זה רק בגלל שעורו מכוסה בפרווה.
אני לא מרגישה את ציפורניו וגם לא רואה אותן. זה לא מתנהל כך אצל חתולים?
הוא חם ולוקח אותי פנימה אתו, ואחרי שלוש דקות ידו מתנתקת כשאני ניצבת ליד שולחן ארוך מכוסה במפה אדומה ומפואר, כמו הווילונות המקושטים בצורות מסולסלות וזוהרות, שמשתלשלים מכל פינות החדר הענק גם הוא. חוץ מהשולחן הזה ישנם עוד הרבה שולחנות ארוכים, כל אחד ניצב על מדרגה רחבה וגדולה אחרת. יש כמה שניצבים במדרגה אחת, ויש את הגבוהים. אני מביטה מטה אל הנמוכים יותר וחוזרת מול הכיסא. "כאן זה חדר האוכל" הוא מסביר לי בקול מורם מעל רעשי הכיסאות הנגררים והדיבורים הרבים. "אם זה מעניין אותך, שמה נמצא המלך" הוא מדבר ומסמן בידו אל המלך, שעומד מלפני כיסאו הגבוה מכולם. פניו רציניות ואף חיוורות. ונראה שהוא רוצה לדבר.
אך בדיוק כשהוא הצביע עליו, לפתע גופו סב אל כיוונינו. קצות ידיו פרושות על המפה וידיו מורכנות קדימה- ואחרי שהמלך מזעיף פרצוף אל האדם-זאב, עיניו ננעצות בי חזק. מביטות בי ממושכות בהבדל הגבהים הדי קצר שבין השולחנות. אני תקועה משני הצדדים עכשיו. תעזבו אותי עם המבטים שלכם! לבי צועק, אך מיתרי הקול מנגנים את נגינתם השקטה ואינם שומעים את הלב כלל. אני חוזרת אליו. טוב ,הגיע הזמן שאקרא לו בשמו ,כן? לפחות שמו לא מפחיד, למרות שצל הפחד שהוא מטיל קטן יותר כעת. שמו הוא מטיאס.
"מטיאס" אני חוזרת וטועמת את שמו בפי. אחר מכן אני רואה את מטיאס מרותק לפניי, ולשפתיי. "מה?" הוא שואל אותי ברגישות.
"אנחנו עכשיו…"
"מתיישבים ואוכלים ארוחת ערב מיוחדת. הפעם הראשונה שלך בארמון הא?" הוא זה שכעת קורץ לי. כן, זו הפעם הראשונה שלי בחלק חדש מחיי. אם אמשיך להישאר כאן.