זה לא אומר !כלום! פרק 6- אוכלים ונהנים?

חלק שני(:
סופי:
האווירה אכן משכנעת.
מול סכו"ם מצוחצח ומבריק לאור הנברשות היוקרתיות שמשתלשלות מהממות מהתקרה הגבוהה, על השולחן הפשירו אט-אט קנקנים של לימונדה ומיצים סחוטים, שזולגים דמעות קרות על ציפוי הזכוכית. הייתי שמחה להיות במקומם לכמה רגעים. שיזלגו דמעותיי בפני רבים, ואף אחד לא ישים לב. שהדמעות ייראו יותר משקופות וחסרות צבע.
מלצרית נמוכה וקטנת ממדים שואלת אותי מה ברצוני לאכול. אך שיערה האדמוני מפתיע אותי. הוא אמנם קצר, אך הוא באמת יפה לצבע עורה הבהיר. ולמרות שהוא אסוף לקוקו חלק וקצר, אין שום רשת או כובע שמכסים אותו בכוח. לשערה אפילו יש גוון יותר כתמתם משלי.
"את בסדר,גברתי?" גברתי?
אוי, בהיתי בה. איזו טיפשה! אני מתמקדת. "כן, סליחה. מה יש?"
ברגע שהיא פותחת את פיה ומתחילה לענות, דלית מניחה את ידה על כתפיי בבעלות ועונה-"בשבילה כדאי מרק ירקות. אם כבר עם עוף, היא צנומה."
המלצרית מהנהנת בנימוס ומסתלקת לסועדת הבאה.
"למה?" אני שואלת אותה בלי עניין. ממילא לא היה לי אכפת.
"כי את חייבת לאכול, את פשוט רזה!" היא מצווה עליי באמהות.
"למה את דואגת לי?" זוהי שאלתי האמיתית.
"כי מטיאס דואג לך, והוא אמר לי לדאוג לך. ואני מקשיבה לו." היא מסבירה לי בסבלנות ומכוונת יותר לאוזני.
רק כעת אני רואה שמטיאס בכלל לא טורד אותי בנוכחותו כאן.
הוא התיישב בשולחן אחר, מפטפט עם איש בבגדים מפוארים שמחייך אליו בחביבות ומהנהן.
הוא דואג לי, את זה אני רואה. אבל לא בדיוק מרגישה. מה פתאום הוא דואג לי בצורה כזו?
פחד מתסכל מציף אותי, וגם כעס משתלב בתמיסה. למה אני לא יכולה לצאת מכאן? המקום הזה אכן התחיל להקסים אותי, במראה המוזר ביופיו שמעולם לא ראיתי כמוהו. למרות שראיתי די מעט. אני רוצה לצאת מכאן ולמצוא את שרלוט.
דלית מסתכלת אל האיש שמדבר עם מטיאס ולחייה ורדרדות. אחר היא חוזרת אליי ומתנצלת: "אני באמת מצטערת שיצא לנו להכיר בדרך הלא הכי נעימה. דלית, משרתת באגף הנשים,שכבר אסביר לך עליו קצרות." היא מושיטה את ידה ללחיצה ידידותית וקצרה.
"סופי" אני עונה ולוחצת את ידה. מחייכת אליה חיוך גלוי ושמחה להתחיל מחדש, לפחות בדבר אחד. היא מחייכת חיוך נרחב. אני חושבת שגם לה כרגע ירדה אבן גדולה מהלב בנוגע לילדה שהיא טיפלה ונשאה אותה על מצפונה בזמן האחרון.
"תודה לך, על הכל. על כל מה שקרה, בעצם. על כל העזרה, כן" אני מתקנת את עצמי במבוכה.
"שמחה לעזור, ובמיוחד למישהי שסוף-סוף מחייכת כאן. לאחרונה אנשים בקושי מחייכים מכל הלב. את מחייכת מכל הלב, או שזו אשליה מטופשת שאני מטפחת לעצמי?" היא מתבדחת.
אוזניי מתחדדות. אני מתארת לעצמי שכן, שזהו חיוך אמיתי ,לא?
הדיכאון דבק בי, אך שמחה עמידה מתחילה להתמצק בי.
לא הזדמנו לי הרבה הזדמנויות להכיר אדם בצורה כזו… מיוחדת. ולאחר כל התלאות, היא גם נחמדה. קשה לי להחביא את חיוכי.
פי מתמתח חיובית, והיא מגחכת לנגד עיניי.
אני נרתעת פתאומית ושותקת. רועדת מבפנים.
על מה היא צחקה בדיוק? אני נראית כזו תמימה?
המלצרית שבה אלינו שנית, ובהטיית גופה היא מצליחה גם להניח את הקערה החמה בשלום, וגם לייצב את מגשה במקצועיות. "עוד משהו?" היא שואלת אותי בהטיית עיניים ליושבים הבאים.
"לא, תודה" דלית עונה שוב במקומי. מה היא חושבת, שאין לי פה לענות בעצמי? שאני תינוקת, שבנוסף לזה שהיא בוחרת לי את המנה, היא גם זו שבוחרת לי את המילים?
אני מהנהנת בחוסר החלטה, ומריחה את ריח המרק הטוב. אך לא מתענגת גם על טעמו.
אני דוחפת את כיסאי אחורה , מתאמצת בשקט ומנמיכה מבט אל הרצפה , כמעט ונתקלת בשלושה מלצרים. אנשים מתחילים להסתכל וצוחקים בדרכי החוצה. ואז אני שומעת עוד משהו.
"איזו חתיכת מנה!!" קול גברי קורא בהתנשאות ובמשיכת מילים.
אוזניי מצטלצלות כשחדר האוכל רועם בצחוק. למה הנני מעוררת כל כך אי-שקט?
צעדיי מפסיקים, ואני מתהלכת במהירות בחזרה, מסתתרת מאחורי הווילונות הסופגים ריחות מאכלים. מטיאס קם בצעד אחורנית, והמלך ועוד כמה אנשים מתקבצים סביבו, חלקם צוחקים וחלקם סתם מרוויחים כנראה מופע בידור קצר. המלך נראה מסתקרן.
"אז איך הולך עם הדיאטה?" איש שרירני עם שיער שטני וחיוך צדדי תחמן מתנשא ונתמך באיום במשענת כיסאו.
"אתה פשוט חתיכת…" מטיאס סוחט את חולצתו ,ניצב קרוב אליו. הוא מביט בו במבט מתגרה, ומטיאס ללא היסוס חובט בו באגרוף מאיים. לבי קופץ. האיש מתמוטט מהיר לרצפה, ומטיאס ממהר בצעדיו הנחושים החוצה. "אתה לא לומד, מה? צא מכאן מיד!!!" המלך שואג בקול לא ראוי. ישנם אנשים שמוחים ואנשים שצצים ומביאים מטפחות ובקבוקים חמים. מטיאס טס ממני בלי להבחין בי ואני סבה לכיוונו. הוא יוצא החוצה! אני ממתינה לו עד שיימצא את דרכו החוצה-החוצה ולומדת בראשי מסלול חדש במקום הגדול הזה.