"זה הסוף!"

"שמעתם?" הוא נכנס לכיתה, מתנשם ומתנשף.
"מה קרה?" חבריו לכיתה התקהלו סביבו לצד הדלת.
"זאת ניקול… היא מתה," הוא השפיל את מבטו. ההתלהבות החלה להעלם. מוכי הלם וצער, התיישבו חזרה במקומם כל בני הנוער, לאט ובזהירות. הם היו חיוורים. דממה שררה בכיתה במשך כמה דקות, עד שמיטסי, חברתה הטובה ביותר של ניקול, הזילה דמעה, ולא יכלה לסגור את ברז הדמעות הדולף. דני, בן-זוגה של ניקול, קם אליה וחיבק אותה. הוא ניסה להיות חזק ככל שיכל, אך לא צלח. דמעות במהרה עלו בעיניו וכך גם בילדים האחרים.
"הכל יהיה בסדר, מיטסי, הכל יהיה בסדר,"

-כמה שעות לפני כן-

"אז אתה אומר לי בעצם, שפעם בשמונים שנה, כשהשומר של השרשרת מת, נפתח שער למימד אחר, והוא נסגר אחרי חמישים ושש שעות."
"עד לכאן את…"
"אל תקטע אותי!" ניקול גערה באביה והמשיכה בדבריה, "אתה רוצה שאני אבוא איתך למימד הזה, כי אני השומרת החדשה והשרשרת אצלך? ומה יקרה אם אני לא אבוא?"
"דברים רעים! בתי, את חייבת להבין. השרשרת הזאת, היא לא סתם שרשרת. היא מיוחדת, יש לה כוחות נסתרים. אסור לה להישאר במימד הזה אחרי שהשער נסגר. דברים רעים קורים אם כן. כמו בפעם האחרונה שנשארה במימד הזה, ואחרי שלוש שנים החלה מלחמת העולם השנייה. את לא מבינה ניקול, את חייבת לבוא ולהשמיד אותה איתי."
"השרשרת הייתה כאן כל הזמן, ובגלל זה דברים רעים ממשיכים לקרות?"
"בדיוק! המחלות הסופניות, תאונות דרכים, אסונות טבע, המחלה שיש לך." את המילים האחרונות אמר בשקט.
"אני לא חולה אבא!" שקט, ואז היא המשיכה לדבר, "אז אם אני אבוא איתך…"
"כן! שלום במזרח התיכון, תרופות לכל המחלות, שלום עולמי, כדור-הארץ לא ייהרס, ההתחממות הגלובלית תיפסק, האנושות לא תיכחד ולא תכחיד את עצמה." היא הרהרה בזה, סבה אמר לה שהוא לא רוצה שהשרשרת הזאת תהיה אצל אביה. כדאי לה לבטוח בו? כדאי לה לבטוח בסבא? אך מה שהוא אומר, כל-כך משכנע, נשמע כל-כך אמיתי…
"ספר לי על השרשרת," היא אמרה אחרי כמה דקות של שקט.
"או… אוקיי…
"השרשרת הזו נוצרה בתחילת ימי הביניים. אחד המלכים רצה נשק, משהו שבו יוכל להפחיד את העם ואת כל אויביו. הוא אסף כמה חיילים אמיצים, שלושה מכשפים, ויצא יחד איתם למסע אחר שבט אינדיאנים שנכחד. לפי האגדות, בשבט הזה, נמצא הנשק שהמלך כל-כך רוצה. שבוע ימים לקח להם להגיע לאזור השבט, אי די גדול באמצע האוקיינוס השקט. בימים הראשונים לחיפושים כל מה שגילו היה יערות, נחלים, חרקים וכמה עצמות. הם התכוונו להתייאש אך אז המלך הכריז בחפירה. שאריות של מבני מגורים מאבן וריכוז עצמות גדול הוביל אותם לחפירות באותו מקום, כי חשבו שזה היה מקום המגורים של השבט.
"אך המכשפים בחרו בדרך משלהם. הם אגרו מצרכים לשיקוי, שיקוי הפואמטה. שיקוי דרכים. שלושה ימים לקח להם להכין אותו, וכשהצליחו, נולד לו פרפר זהוב וקטן, שהוביל אותם למחבוא סודי במעמקי האדמה של זקן שבט מהשבט שנכחד. סיפרו לו המכשפים על מה שקרה. הזהיר אותם הזקן שהנשק הזה הוא אכן מסוכן, אך המכשפים התעקשו שיכין אותו. הוא תפס את הפרפר והפך אותו לשרשרת שעוברת אצלנו דורי דורות. ואכן, כל מי שעצבן את המלך קילל אותו עם השרשרת, ודברים רעים תמיד קרו לו ולמשפחתו."
"וואו," ניקול הייתה כל-כך מרוכזת בסיפור ששכחה לרגע עם מי היא מדברת ואיפה היא נמצאת.
"המשפחה שלנו מאמינים שכל הדברים הרעים צריכים להתקיים, לכן הם לא משמידים את השרשרת כבר דורי דורות. הם מאמינים שזה נותן להם כוח, ובבוא הצורך, הם יוכלו להגן על משפחתם. אך אם לא תהיה שרשרת, לא יהיה ממה להגן עליכם, את מבינה, בתי? את חייבת לבוא להשמיד את השרשרת!"
"בסדר," אמרה ניקול והם יצאו לדרך.

הדרך הייתה ארוכה והם עברו אותה במכונית הספורט של אביה. הם נכנסו לעיירה נטושה, שלמרות האור בחוץ נראה היה שלילה שם. סמטאות צרות מאבן, חלונות שבורים, עצמות ונשקים על הרצפה.
"העיירה הזאת, היא השער." אמר אביה. הם הלכו כמה דקות ואז הגיעו למנהרה חשוכה, שנראית כמנהרת ביוב. בקצה הרחוק היה אור לבן ואי-אפשר היה לראות מה מסתתר מאחוריו.
"אין לנו זמן! חייבים למהר, המוקדם יותר, כך טוב יותר!" אביה רץ במורד המנהרה ונעלם אחרי האור לבן, שלא רואים דבר מלבד דמות שחורה. ניקול לעומת זאת, הלכה באיטיות, בוחנת את הלבנים השחורות כתוביות לבנות נכתבו עליהן, אך ניקול לא הצליחה להבין מה כתוב בהן.
"ניקול!" אביה צעק והד נשמע. היא רצה מעבר לאור הלבן, היישר אל משהו מחודד שננעץ בבטנה והיא איבדה את הכרתה. ואת חייה.

-כמה שעות לאחר מכן-

אביה של ניקול נכנס לכיתה ודיבר במשך כמה דקות על ביתו ועל מה קרה. היא נהגה בשכרות, נכנסה בעץ, עפה דרך השמשה הקדמית ופגעה בעץ, מה שהרג אותה. הוא נתן הסבר קצר על נהיגה בשכרות ויצא באמירת "תודה על זמנכם."
שוטר חיכה לו מחוץ לשער בית-הספר. "זה עבד!" הוא אמר.
"ילדה טיפשה, אבי הרי הזהיר אותה. כנראה שהיא באמת אהבה אותי." הוא אמר בגיחוך קל. "השרשרת?"
"במימד השני, הם עובדים עליה עכשיו,"
"מעולה, ברגע שהם ייפתחו אותה, נשלוט בעולם כולו." הם ייצאו משער בית-הספר הכחול ונכנסו למכונית לבנה.
"זה הסוף!" הוא גיחך, "סע!" הוא אמר לנהג והוא החל לנסוע.
"אתה בטח מאוכזב ממנה מאוד, מה אבא?" הוא הסתכל לשמיים, כמדבר אל אביו. "אתה בטח מאוכזב מאוד."