זה היה המשרת | נתנאל | פרולוג, חלק ראשון

המשרת הילך לו בשקט בעיירה ששמה לא נודע אפילו בקרב תושביה. שערו המשוך לאחור נצמד לקרקפתו בעקשנות למרות הרוח החזקה. קמטי נייר הופיעו על שקית הקרטון שהחזיק בידו הימנית, אך הם היו מעטים מרוב המצרכים אשר היו בה.
לא, אין למשרת שם נוסף – או לפחות שם שאתם אמורים להכיר. מבחינתכם, הוא רק הדמות הראשית באחד ממליארדי סיפורים בעולם. הוא, כמובן, וכל מי שאיתו בסיפור לא מרגישים את זה – ממש כשם שאנחנו לא מרגישים שאנחנו בתוך סיפור. אבל כל התלאות שהוא יעבור, כל הזכרונות שיחזרו, כל הגילויים וכל עברו ירגישו לו אמיתיים מאוד, בדיוק כמו שפצע פתוח מכאיב לכם אם אתם מותחים אותו יותר מידי.
כאשר הגיע למגרש החניה הושיט המשרת את ידו אל כיסו ושלף את מפתחות ה –ב.מ.וו. כשנשמע
ה'קליק' של פתיחת המכונית הוא פתח את הדלת, נכנס ושם את המצרכים במושב לידו. לאחר מכן הוא נחגר, התניע את המכונית והחל לנסוע לכיוון היציאה מהעיירה.
הבניינים האלה תמיד הקסימו אותו. הוא תמיד תהה איך דבר כזה יפה יכול להיות במקום כל כך עירוני. הם היו צבועים בכחול, ירוק וצהוב ולחלק מהם היו אפילו כמה ארובות. כל פעם שהמשרת עבר לידן, הוא נהנה לנסות לספור אותן. אבל מה שתקראו לא קשור לארובות. המשרת הושיט יד אל עבר השקית ושולף מתוכה קופסה של מסטיקים בטעם מנטה. לרגע אחד הוא הסיט את מבטו מהכביש, ובמקום שייפול על השקית נפל המבט על הסמטה שהייתה לימינו.
זו הייתה סמטה של ברים; היו בה מכולות אשפה, לכלוך, כמה בקבוקים ושני רכבים PIAT קטנים. אילו היה שם לב שה – PIAT הלבנה חונה עקום, אולי היה יכול למנוע את האירוע לפני שקרה. אבל מה שמשך אותו היו הצעקות ששמע דרך חלון המכונית הפתוח:
"תני לי את הארנק, אישה!" המשרת זיהה קול גברי נמוך.
"את לא רוצה להתעסק איתנו!" נשמע קול שני, נמוך וגברי באותה המידה, אך היה בו משהו טיפה מתנגן, משהו שהקסים את המשרת.
"ק – קחו – הנה – " שני הגברים ששמע היו מאחורי ה – PIAT האדומה, שהייתה תחובה בחלק האחורי של הסמטה. אבל האישה, הקורבן, הייתה גלויה לעין ועמדה בתוך שלושת המטרים שנשארו. היא הוציאה ברעד את ארנקה המוכסף מתוך תיקה ומסרה אותו לידי השודדים.
פתאום נשמעה ירייה.
וצרחה.
ושתיקה.
המשרת עצם את עיניו.
"תפסיק," הוא אמר לעצמו בראש. "תתרכז בהווה. בהווה. בהווה. בהווה. בהווה…" הוא חזר על זה כמה פעמים, עד ששוב הרגיש בטוח. בטוח מפני האמת.
כשפקח את עיניו הוא עדיין ראה את האישה עומדת לפני קנה האקדח שנראה כאילו הוא מרחף באוויר. הדבר השונה היחיד בנוף היה חתול ג'ינג'י שהיה שרוע על הרצפה. דם זלג מצד גופו.
"תני לנו את התכשיטים." הקול המתנגן נשמע שוב.
"א – אבל – "
"עכשיו!" המשרת דמיין ניתזי רוק יוצאים מפיו בשעה שאמר את המילה היחידה זו.
"אתה לא מב – בין – יש להם ערך רגשי – "
ירייה.
המשרת לא הספיק לעצום את עיניו.
והאישה לא הספיקה לצעוק.

=-=-=-=

המשרת יצא מחדר התשאולים. הוא ראה אב ובן מודאגים נכנסים אחריו.
הוא ישב על הספסל שלפני הדלת ומילא את הטפסים שהיה צריך למלא.
בלי כוונה הגיעה השיחה לאוזניו.
"אני מצטער לבשר לכם, אבל… היא נפגעה בראשה מירייה."
באותו יום, כבה האור בעיניו של המשרת. הוא הבין שהוא נפגע מכדור שפיספס אותו בעבר. כדור שרק שרט אותו. שמתנגד לחוקי הפיזיקה.
כדור של אמת.