זה אני ואתה-פרק א

אתה מסתכל אלי עם העניים הירוקות שלך עכשיו,אתה מסתכל עלי במבט ישר.
מה אתה רוצה ממני?מה אתה כל כך מצפה לשמוע?אתה רוצה שאומר סליחה?
אני לא יענה לך.אני לא אדבר.אתה מתקרב…למה אתה מתקרב?

היד שלו מתקרבת…הוא אוחז לי את היד.
"אנחנו ניקח את החפצים שלנו מחר בבוקר ונעזוב את הפנימייה המחורבנת הזאת"
הוא מהבהיר לי.
משחרר את היד שלי לאט לאט.לאחר שנעץ בי את מבטיו,נרגע,הסתובב
ופנה אחורה….
"לא" אמרתי לפתע.

שחר הסתובב לעברי שוב "מה אמרת?".

הרגשתי פחד ואמרתי לו בקול מהסס "שחר,אני אמרתי שלא".
כי לא ההיתי בטוחה בדבריי.זאת הייתה הפעם הראשונה שאני
אמרתי את הדברים שהיו צריכים להיאמר.זאת הייתה הפעם הראשונה
שהרגשתי ביטחון עם עצמי,שאני יודעת מה הדבר הנכון לעשות.שאני
לא צריכה להסתמך על שחר,או על כל אחד אחר.שאני יכולה פתאום
להסתמך על עצמי,על שיר.

שחר:"כלבה!כבר שלוש שנים אני דואג לך,שומר עליך,דבר לא היה
לך חסר כי אני ההיתי בסביבה,בזכותי שרדת!"
אני:"אני כבר לא אותה ילדה קטנה טוב! אני לא צריכה שישמרו עלי או יגנו,
למדתי לעשות את זה לבד"
שחר:"אני איכזבתי אותך פעם?"
אני:"ברור שלא"
שחר:"אז למה?מה הבעיה שלך?למה את רוצה שנשאר בחור המסריח הזה?"
אני:"ישלנו כאן אוכל,מיים,מזרון לישון עליו,לעזאזל שחר,למה שנרדוף אחרי
כל הדברים האלו שוב?"
לא הזכרתי את הילדים האחרים,ידעתי שהוא לא אוהב אותם.למרות שאני אהבתי אותם…
זה היה נחמד שהיה עם עוד מישהו לדבר.לא!אתם מבינים לא נכון..תעצרו רגע.אני אוהבת את שחר.מאוד.אני אפילו לא צריכה לומר את זה.ואני יודעת שהוא יודע את זה.אבל רק אני והוא בעולם זה בודד מידי.יש עוד אנשים בעולם.אנחנו צריכים לדבר,לפגוש להכיר.להכיר אנשים כמונו,וגם לא כמונו.לדעת מה הולך שם בחוץ,אותי זה עיניין…מסתבר שאותו קצת פחות.היה לו נוח בעולם הזה של שחר ושיר.זה היה המקום הבטוח שלו,אני מבינה אותו…זה היה המקום הבטוח גם שלי.אבל לא תמיד המקום הבטוח הוא המקום הנכון.

זה היה הרגע שהוא עצר.זה היה הרגע שהוא הבין שאני נשארת.פתאום הוא הפסיק להיאבק בי…העניים שלו התמלאו תסכול
"אני מבין,את נשארת…אני לא מסוגל לחיות במקום המסריח הזה.את רוצה שכל אחד ילך לדרכו?"

הוא לא הפסיק להביט בי בעניים עם העניים הירוקות שלו.שתמיד הטריפו לי את השכל.הוא עמד בצורה שהייתה נראת כאילו הגוף שלו אומר לי בבקשה תעני משהו שאני אוהב לשמוע.כל דבר.משהו מרגיע.

התקרבתי לעברו כמה צעדים עד שההיתי מספיק קרובה אליו,התחלתי לגעת בו,ללטף אותו,בחזה,בזרוע,בפנים….ידעתי שזה מרגיע אותו.זה הרגיע גם אותי.לא הסתכלתי לו בעניים.הוא המשיך להסתכל עלי.זה לקח כמה רגעים.הוא גבוה.הרמתי את ראשי לעברו,הסתכלתי לו בעניים ואמרתי
"אני אוהבת אותך,אני רוצה להיות איתך,אני
רוצה שנמשיך ללכת ביחד לאן שאנחנו לא הולכים,לא אני ממש לא רוצה שכל אחד ילך לדרכו,אני רוצה להישאר קרובה ומעצבן אותי שאני צריכה לומר לך את זה, אתה אמור לדעת את זה ! שכל אחד ילך לדרכו ? אני לא מבינה מה ישלך…."
בזמן שדיברתי עלתה בי המחשבה שאני יכולה לאבד אותו פתאום,התעצבנתי שהוא העלה בי את המחשבה הנוראית הזאת,שהוא מדבר ככה בקלות פתאום – 'כל אחד ילך לדרכו ' . הוא יודע שזה כואב לי.וזה כואב גם לו.אז למה הוא מדבר ככה בקול רם.

אז פשוט דחפתי אותו קלות בכתפיים והפסקתי ללטף.פניתי ללכת אחורה,הוא תפס אותי ביד והחזיר אותי קרוב אליו.הוא חיבק אותי בכוח.בהתחלה התנגדתי קצת כי רציתי להיות עצבנית.אבל החיבוק של שחר הוא מכל לב.לפחות כשהוא מחבק אותי,הוא מחבק חזק,ובאהבה…אי אפשר שלא להישבר ולהינמס לתוך ידיו.עצמתי את העניים.חיבקתי אותו גם.הרגשתי מדהים.אולי הוא לא.אבל אשמתי שהוא מחבק הרבה יותר טוב ממני?לא דיברנו.התחבקנו ככה במשך 2 דקות…לבסוף הוא שיחרר,הלך לכבות את האור בחדר,אני נשארתי עומדת באמצע החדר עם דמעות אני לא הבנתי מה הוא עושה.הוא חזר אלי לאחר שכיבה את האור.החזיק את ידי והוביל אותי למיטה.הוא אמר שהכל בסדר ושנדבר על זה יותר מאוחר.שאני אפסיק לבכות עכשיו,ששנינו נורא עייפים ונלך לישון עכשיו.לא חשבתי פעמיים והנחתי את הראש על הכרית.הוא שלח את היד הארוכה שלו והביא את השמיכה מהמיטה שהייתה מעלינו.כיסה אותי בשמיכה ורק לאחר מכן,נכנס גם הוא מתחת לשמיכה וחיבק אותי מאחורה….הסתובבתי וחיבקתי אותו גם כשהראש שלי צמוד לשלו.