זאת אני פרק 6

פרק 6 :
"ומה אם אני אגיד לך שכן?"
התפקעתי מצחוק. כמה אנשים יכולים להיות קשיי הבנה ?! ננטשתי . ההורים שלי בוודאי מתו או שהם חיים להם בהוואי בלי הילדה שהם לא סובלים שנטשו אותה . ויאיר , המורה שלי להיסטוריה והמחנך שלי , לוקח אותי לשיחה ומבלבל לי במוח שהוא ימצא אותם.
"ואיך תעשה את זה בדיוק ?"
"יש דרכים. משרד הפנים , בית החולים, בית האומנה הראשון שלך , אוספים מידע ומקבצים אותו. "
"יש לי שאלה. למה בחרת לעזור לי?"
"דבר ראשון , בתור מחנך עליי להכיר אותך , כתלמידה חדשה . דבר שני , הסיפור שלך מאוד נגע לי בלב. תאמיני או לא , גם אני ילד מאומץ."
"באמת?"
"אמת לאמיתה"
"ברצינות ?"
"בשיא הרצינות"
"טוב .. אבל .. מתי נתחיל?"
"מתי שאת תבחרי. זה המייל שלי " הוא רשם על פתק כתובת מייל "תשלחי לי הודעה מתי שתהיי מוכנה. כמובן שתוכלי לדבר על זה איתי בבית ספר , פשוט יש לי פחות זמן . טוב קדימה , את תאחרי לשיעור "

יצאתי מהכיתה ולינוי ודנה חיכו לי בחוץ.
"מה הוא רצה ? " דנה שאלה
"סתם.. כלום "
"נו! אנחנו במתח , מה ??" לינוי לחצה עליי
"ברצינות? "
"כן !! " צווחו שתיהן
"טוב , אז ככה – הוא , בתור המחנך, רצה לדעת עליי כמה דברים : הכרות , אתן יודעות .. מאיפה אני , מה שלומי ועל המצב החברתי. עזבו , חופר"
"אז למה לא רצית לספר לנו? " דנה שאלה
"זה לא שלא רציתי , אני אספר לכן את כל האמת ולא אסתיר ממכן ! פשוט חשבתי שזה טיפשי לספר לכן שיחה של : היי אני יאיר , את שלי ? איפה למדת ? ועוד חפירות"
"סבבה. בואו נמשיך לכיתה שלא נאחר לשיעור"

זה היה שיעור מדעים . אני ולינוי ישבנו ביחד , שיר ודנה מאחורינו, מאחוריהם מאי והחבר שלה ומהצד שליד לינוי , אחרי הרווח ישבו ערן ורוני, חבר טוב שלו.
ערן כתב פתק ואמר ללינוי להעביר אותו אליי. לא שמתי לב לכך.
לינוי קראה את הפתק ,
ואז קרעה אותו לגזרים.