זאת אני פרק 22

חזרנו הביתה, אני ולינוי . עליתי לחדרי לעשות שיעורים, ונשמעה דפיקה בדלת. "כן?" אמרתי "אפשר להיכנס"
לינוי נכנסה "שלי" אמרה "שמעת את השיחה.. מה שערן אומר… זה נכון ? "
"מה הוא אמר?"
"שאת אוהבת אבל לא איתו, בגללי"
"לא"
"מה לא?"
"לא נכון.. " אמרתי "הוא פשוט לא הבין נכון.."
"אבל אני באמת מרחיקה אותך ממנו"
" ואני באמת לא מבינה למה את עושה את זה , אני לא אתקרב אליו בלי שום קשר"
"טוב.." אמרה לינוי באכזבה
"את כועסת עליי ?" שאלתי
"למה שאכעס?"
"כי את אוהבת אותו והוא אותי." אמרתי
"לא שלי.. את בסדר.. באמת.. את לא אשמה" אמרה ויצאה מהחדר.
חזרתי לשיעורים בהרהורים על מה אעשה עכשיו. הטלפון צלצל וראיתי שזה רוני . השתקתי את הטלפון והחלטתי לא לענות לו . הרגשתי רעה מפומגעילה, נצלנית. לא רציתי לפגוע בו הוא שביר כל כך.. החלטתי לחזור אליו .
"התקשרת ? " שאלתי כשענה
"כן.. מה .. מה קרה ?"
"קרה משהו ? צריך לקרות משהו ?"
"לא ענית לי.. והקול שלך נשמע קצת.. שונה.. מודאג"
"רק עייפה ושיעורים שקשה לעשות ואני לא מבינה את החומר." שיקרתי
"את רוצה שאבוא לעזור לך ?"
"לא.. תודה רוני אני פשוט כבר עייפה.. לינוי כבר תסביר לי .. תודה " עניתי בתשובה מתחמקת.
"מה שתרצי" אמר "נתראה מחר"
ניתקץי את השיחה במחשבות מעורבות.
"שלי ?" קראו לי הוריי המאמצים מלמטה "בואי שנייה, אנחנו רוצים לדבר איתך'
ירדתי אליהם מופתעת