זו אני – פרק ראשון ☺☻☺

21:19 בערב, 27.03.2014

היום בבוקר התעוררתי וראיתי שכבר 10:23 בבוקר (!!!!!)
התפלאתי שאבא שלי לא העיר אותי, אולי אני לא לומדת בבית ספר,
אבל אבא שלי מעיר אותי כל יום בשעה 08:00 ללימודים בבית.
אמנם אבא שלי הוא המורה שלי – אבל הוא מורה קשוח, בגלל זה לא הבנתי למה
הוא נתן לי לישון עד שעה כל כך מאוחרת..
קמתי לחפש אותו ולא מצאתי אותו ואת דניאל בבית.
כל מה שמצאתי היה פתק במטבח:
"הדסי, בוקר טוב.
דניאל סבל מחום גבוה כל הלילה –
אנחנו בבית החולים. הלימודים מבוטלים להיום.
אני אחזור לפנות ערב, את יכולה להזמין אלייך את תומר.
השארתי לך כסף על הדלפק אז את יכולה לצאת
אם את רוצה, יום טוב!!"
דאגתי מאוד לדניאל, אבל הנחתי שהוא יהיה בסדר.
חיכיתי שתומר יגמור את הלימודים וסימסתי לו לבוא אליי.
בצהריים, תומר הגיע ונסענו לים.
– "ניסיתי לתפוס את אבא שלי אבל לא הצלחתי"
– "לא נורא, אני בטוח שהכל בסדר."
אני ותומר ישבנו על החוף, דיברנו וצחקנו וכשהגיע הערב אכלנו במסעדה על החוף.
זה היה יום מוצלח בסך הכל, אבל מוזר שאני לא משיגה את אבא שלי.
הגעתי הביתה בסביבות שש בערב, ואבא שלי עדיין לא היה בבית.
התחלתי לדאוג. התקלחתי ונכנסתי למיטה. עכשיו אני כותבת את זה וכבר אחרי תשע בערב,
אני מודאגת מאוד. למה הוא לא עונה לטלפונים שלי?
הוא אמר שהוא יחזור לפנות ערב, כבר אחרי ערב אבא!
טוב, כבר כססתי את כל הציפורניים ואני עייפה מאוד..
אני אפרוש לישון, ולא אחכה לאבא..