זאבי ערב – פרק שני
אני זוכרת שכשהתעוררתי, האור היה דלוק, והרגשתי עייפה פחות. רוב הנורות היו שבורות, כך שהאור היה ספורדי ולא מרשים במיוחד. הן הבהבו בהבזקים איטיים, כאילו נלחמות בנחישות על חייהן. גם אנחנו נלחמנו, בדרכנו שלנו. היינו חייבים להילחם.
קול פסיעות מהירות נשמע. קמתי בבת־אחת והתקדמתי בחיפזון לעבר הצעדים הרועשים, אבל הם דעכו במהרה, וכבר לא ידעתי מהיכן הם באו ולאיזה כיוון הם הלכו.
הופתעתי לגלות שהרגליים שלי עדיין עבדו, ואפילו הצליחו ללכת מבלי שכל הגוף יכאב לי. שינוי מרענן, מלמלתי לעצמי.
בחדר המרכזי ראיתי שרוב שותפיי למשימה היו שלמים, גם אם לא לגמרי בריאים. הם התאספו סביב השולחן המלבני הגדול שעמד בסוף החדר, ששימש לאורך המסע לארוחות משותפות. טרסוויד הַאסְטוֹר ישב ליד סגן אַדֶּפְּרִים, שישבה ליד סמל מַיְילס. היחידים שעמדו היו סגן אַלמוֹרַן, ואני, שנדחפה בנונשלנטיות לאסיפה הדחופה. כולם עטו ארשת חמורת סבר, ואף־אחד מהם לא דיבר.
"פספסתי משהו?" שאלתי, חותכת את דממת מנזר השותקים ששררה באוויר.
"לא," השיב אלמורן מבלי להסתכל עליי. ידיו היו משולבות מאחורי גבו, והוא בהה בקדרות אין־קץ בנקודה כלשהי בשולחן, כאילו היא מחזיקה בפתרון כל השאלות שלנו.
"לא פספסת דבר. כפי שאתְּ רואה, רובנו עדיין נמצאים פה. סמל סוּרמוֹנְטִיל הלך ביחד עם עוד שני חיילים לנסות לחלץ את הטייסים מִקִּדְמַת הספינה, ואת סרן הַאסֶנַאם טרם מצאנו."
"התחלנו לבחון את האפשרויות שעומדות בפנינו אם נצליח לצאת מכאן," המשיך אלמורן, "ברור שהזמן משחק לרעתנו, אבל גם אין טעם לצאת מכאן מבלי לדעת איך להמשיך הלאה."
תהיתי עד כמה האסנאם היה מרוצה מכך שהתחילו בלעדיו, והאם טוב יותר שכרגע הוא בגדר נעדר. עבדתי עם אלמורן פעמים רבות מספור, וסמכתי עליו. סמכתי עליו יותר מאשר על השאר, והרגשתי שהוא העריך אותי. הוא היה חכם ומחושב, וחיבבתי את הרצינות שלו. ממש בחור לעניין.
הוא המשיך לפטפט על כך שאנחנו צריכים לבנות את המַקלטים בכל זאת, גם כדי לאותת לרפובליקה שנשמח לטרמפּ חזור, וגם שאם נמות, לפחות המוות שלנו לא יהיה לחינם. לא התלהבתי מהקטע של למות, אבל לא התווכחתי.
אדפרים לעומת זאת דגלה בכך שעדיף להשתמש בציוד הטכנולוגי לתיקון הספינה, כי טרסוויד טען שיש סיכוי קטן מאוד שנצליח להפעיל אותה מחדש. היא הזכירה בדרך אגב את העובדה שנכון לעכשיו אין לנו גישה לתא הטייס ושאין לנו מושג מה עלה בגורלם, ושסורמונטיל אמור לדווח לנו בשעות הקרובות לגביהם.
מיילס, כמוני, שתקה לאורך כל הויכוח; רק הקצינים הממורמרים רבו בינם לבין עצמם. עם כמה שזה יישמע מוזר, העדפתי את זה כך. לא אהבתי לקבל החלטות גורליות. לא אהבתי לקחת אחריות על אנשים אחרים, במיוחד לא על דברים חשובים למדי, כמו החיים והמוות שלהם. התרגלתי לעשות את העבודה שלי לפי הספר. כשלא לוקחים אחריות, אף־אחד לא יכול להתלונן על טעויות. ובמקרה שלנו, אם לא לוקחים אחריות, ממילא לא יישאר אף־אחד שיוכל להתלונן.
אדפרים נראתה לחוצה, והפנים שלה היו אדומות. הרגשתי שהיא כועסת על אלמורן. היא ידעה שהוא צודק, היא ידעה שזה הצעד ההגיוני ביותר לעשות. היא פשוט לא יכלה לקבל את זה. היא לא רצתה לוותר על התקווה לחזור הביתה, כי בינינו, אף־אחד לא האמין שמישהו ידאג למשלחת חיפוש שתוציא אותנו מכאן. היא קטעה שוב ושוב את אלמורן, שהתייחס לדבריה באדישות מוחלטת. ככל שעבר הזמן, הִינַה אדפרים נעשתה יותר ויותר עצבנית, ואלמורן איבד באיטיות את סבלנותו.
בשלב מסוים הרגשתי שהויכוח נעשה מעגלי, ואיבדתי עניין. מיילס ראתה שהפסקתי להקשיב, וקראה לי הצידה, הרחק מאופק האירועים. לא הבנתי מה היא רצתה ממני, אבל נעניתי לבקשתה.
"את…" היא התחילה לומר, מהססת, כאילו המילים שתאמַר עלולות לזמן שד אימתני. היא שידרה אי־שקט, העיניים שלה רצו ממקום למקום. נראה היה שהיא לא מרוכזת. אולי הפציעה שלה הייתה חמורה?
"את יודעת שבשלב מסוים תיאלצי לבחור." היא לחשה.
"בין מה למה?
"זה לא הזמן למשחקים, אֶוַוה," היא גערה בי. "סגן אדפרים עקשנית, וסגן אלמורן גאה מדי. בזמן הקרוב תצטרכי לבחור לצד מי תעמדי."
לא ידעתי אם זו הייתה הזמנה להצטרף אליה, אזהרה מפני הבא, או איום. כך או כך, היא הצליחה לגרום לי לאבד את מעט השלווה שנותרה בי.
"ומה עם האסנאם? לא הוא זה שתמיד משתיק את כולם וצועק עליהם עד כמה שהם אידיוטים?"
"הוא מת."
"מה?" הייתי המומה. הרגשתי שהיא הכניסה לי אגרוף לבטן. בעצם לא אגרוף, אלא בעיטה עם מגף ברזל. איך היא גילתה את זה? למה האחרים לא יודעים?
"שמעת אותי," היא אמרה בנחרצות, "לא אחזור על זה שוב."
"אבל… איך לעזאזל את יודעת? למה לא סיפרת לאלמורן או לשאר? איפה מצאת אותו?"
היא שתקה כמה רגעים ארוכים, בוהה בכפות ידיה. הייתה לי תחושה רעה. ההתלבטות שלה ערערה אותי. לבסוף היא עצמה עיניים, לקחה נשימה עמוקה, ואַחַר הביטה ישירות לתוך עיניי.
"הרגתי אותו. הרגתי אותו ודאגתי שייקח זמן רב עד שימצאו אותו. אנחנו הולכות לצאת מכאן, אֶוַוה. שתינו. אנחנו נעשה את זה. אני לא מוכנה שהחור המטונף הזה יהיה הקבר שלי."
רציתי לצעוק, לשלוף אקדח, לקרוא לאלמורן – אבל היא כבר מזמן לא הייתה שם.
תגובות (2)
אוקיי, יש לי כמה הערות…
אל תבין אותי לא נכון- הסיפור נפלא. הוא כתוב נהדר. הפרק הזה אפילו טוב יותר מהקודם. התחברתי אליו מאוד, ואני ממש סקרן לראות מה יקרה בהמשך, משהו שלא קורה לי הרבה פה באתר.
אולי בפרק הזה חסר לי קצת האקשן והפעולה שהיו בפרק הקודם, אבל אני בטוח שהם יחזרו ושהפרק הזה היה מין סוג של אתנחתא.
יש לי רק בעיה קטנה עם הדמות הראשית. קשה לי קצת להבין אותה או להתחבר אליה. העניין הוא שנפלת פה לבעיה שאליה נופלים הרבה מאוד סופרים במאים ותסריטאים טובים. העולם והסיפור בנוי היטב, וגם שאר הדמויות נשמעות מעניינות, אבל הדמות הראשית מאופיינת בצורה הלא נכונה. לא שאין לה אופי, אבל זה אופי שמתפתח באופן שקשה להתחבר אל הדמות.
אני אסביר. קח למשל את הפסקה הזאת:
"לא אהבתי לקבל החלטות גורליות. לא אהבתי לקחת אחריות על אנשים אחרים, במיוחד לא על דברים חשובים למדי, כמו החיים והמוות שלהם. התרגלתי לעשות את העבודה שלי לפי הספר. כשלא לוקחים אחריות, אף־אחד לא יכול להתלונן על טעויות. ובמקרה שלנו, אם לא לוקחים אחריות, ממילא לא יישאר אף־אחד שיוכל להתלונן."
אז מה אנחנו יודעים על הדמות הזאת? בעיקר מה היא *לא*. היא לא אוהבת לקחת אחריות, היא לא אוהבת להפר את החוקים, היא לא מתרשמת בקלות, היא לא מפחדת מ… כלום, בעצם, אפילו לא מהתרסקות של החללית שלה, היא לא לוקחת צד, היא לא שמה כל כך על מה שאחרים אומרים (זה לפחות הרושם שאני קיבלתי,) והיא לא בנאדם חברותי במיוחד.
כל זה טוב ויפה, אבל לא מספיק בשביל שממש יהיה אפשר *לאהוב* את הדמות. דמות טובה מתאפיינת בעיקר ממה שהיא *כן*, ופחות ממה שהיא *לא*. ממה היא מפחדת? מה היא אוהבת? מה מלהיב אותה? מה גרם לה לצאת למסע הזה? האם היא בנאדם סקרן? חוקרת? מצחיקה? צינית? מדוכאת? ובקיצור, מה גורם לה לקום בבוקר מהמיטה? מה הופך אותה להיות היא?
אני מאמין שאם תפתח את הדמות הזאת בכיוון הזה, הסיפור ישתפר פלאים.
בהצלחה :)
הערות מצוינות, תודה רבה עליהן!
לגבי ההערה של הדמות הראשית, אני לא מתכוון לעשות ספוילרים, אבל אני יכול להגיד לך שזה מכוון. חוץ מזה, יש לי בעיה עם פרוטגוניסטים קלאסיים.
ממש שמחתי לקרוא את התגובה שלך, גם שהשקעת מזמנך לקרוא את הסיפור, גם להגיב, וגם לתת פרשנות! זה אומר המון בשבילי.