זאבי ערב – פרק שלושה עשר

התגנבנו בשקט מופתי תחת מסווה גלימת הלילה העבה, כמו להקת זאבי ערב שצועדת באיטיות לעבר הטרף שלה. קשה היה לא למעוד בחושך המוחלט, ובכל־זאת ניסיתי לשמור על קצב יציב. לאוויר היה ריח לח של השעות שלפני הבוקר. הכל היה שקט. שקט לחלוטין, שקט כל־כך שאוזניי כאבו.

קילומטרים אחדים מאיתנו זרח אור מסנוור של פנסי כספית, וזרקורים שמטרתם הייתה לאתֵר אנשים בלתי־רצויים, כמונו. לא היינו רחוקים.

את רוב הציוד סחב סַלָזַר – את כלי הפריצה ואת הפצצה. את הנשק – רובה סער שמותאם ללוחמה בשטח בנוי – הפקדתי בידי אַלְמוֹרַן. יכולתי להשתמש בו, אבל לא סמכתי על עצמי. לא רציתי להיות זאת שתצטרך להציל אותנו בקרב יריות, גם אם הייתי עושה את זה טוב יותר ממנו. גם אלמורן לא רצה לקחת אחריות. הוא השתנה לחלוטין מאז ההיתקלות בכוכב המושלג, וזה העציב אותי. לא ידעתי מה החוקרים של סוֹלִיס עוללו לו, אבל הייתי בטוחה שהם ידעו מה הם עושים.

"ששש! עִצְרוּ!" לחש אלמורן, והרגשתי שהאמירה הזאת מוכרת לי מאיפשהו. נעצרנו והתכופפנו מבלי לדעת מה הטריד אותו. רק אחרי כמה רגעים קלטנו אלומת אור שעברה מטרים ספורים לידינו. זה לא היה זרקור. אלו היו צלפים.

"יש חמישה מגדלי שמירה," אמר אלמורן בשקט, כאילו הם יכולים לשמוע אותנו ממרחק כזה. "ונראה לי שהם קלטו תזוזה באזור שלנו."

"אם ניחשף, סוֹלִיס הולך להיות בבעיה רצינית." אמרתי בחצי־חיוך. כלפי חוץ הפגנתי אדישות מוחלטת. הראיתי לכולם כמה לא אכפת לי מהמשימה הזאת או מקבוצת הגרילה הטיפשית הזאת, אבל אני חושבת שעמוק בתוכי, הרגשתי אחרת. בשלב מסוים – אולי אחרי הפריצה למפקדת המשטרה החשאית, אולי אחרי התדרוך האחרון עם סוֹלִיס וכל המפקדים שלו, הפסקתי להרגיש זרה למאבק הזה. הרגשתי שהמשימה הזאת היא גם המשימה שלי, רציתי שהיא תצליח. לא רציתי להודות בכך.

"כן, זה בהחלט יהרוס לסוֹלִיס את הקפה. אבל נראה לי שגם אנחנו נהיה בבעיה אם נחטוף כדור בראש." אמר סלזר. זה הצחיק אותי. כמו אלמורן, הוא ידע לתת תחושה של ביטחון.

"נראה לי שכדאי שנסתום את הפה," סיננתי. "אנחנו כבר ממש קרובים."

רוב המתחם הוקף על־ידי חומת אבן גבוהה ועליה שני מטרים של תיל. לא הייתה דרך להיכנס מלבד בפריצה חמה, או לחילופין דרך פיסת הגדר הקטנה שהתצפיתנים של אחד המפקדים הצהובים איתרו. לפי המודיעין שנמסר לנו, היא הייתה חשמלית. יכולנו להתגבר על־כך, אבל היה סיכוי שניצור קצֶר שיגרום להפסקת חשמל קצרה, ואז השומרים יתחרפנו לגמרי. זאת הייתה אפשרות גרועה.

"אני צריכה את הקַאטֶר. ואת הכפפות הכי עבות שיש לך בתיק."

קדימה, אֶוַוה, מלמלתי לעצמי. אין לך מה להפסיד. אולי מלבד את החיים שלך, אם כי מצבם לא מדהים בזמן האחרון.

"נו?" האיץ בי סלזר. "השומרים עוד רגע יעברו כאן. אין זמן להיסוסים!"

נשכתי את שפתיי. עכשיו זה לא הזמן להיות פחדנית.

"זהירות! לפי מד הזרם, הדבר הזה יכול לטגן פיל תוך שלוש שניות."

נכנסו. החשמל לא נפל. היינו בטוחים לעת עתה. לא האמנתי שזה הצליח. בכל זאת ידעתי שזה החלק הקל, ושעכשיו מחכה לנו הדבר האמיתי. "אנחנו בפנים," לחש אלמורן לתוך מכשיר הקשר ומיד קיבלנו מסוֹלִיס אישור להמשיך. הצוות שלנו לא היה כפוף לאף מפקד מלבד גנרל סוֹלִיס. לא מציאה גדולה אם שואלים אותי, אבל זה בהחלט הוסיף ליוקרה של הסרט הירוק המבחיל שקיבלתי.

האור שבקע מנורות הענק כיסה כמעט את כל הבסיס. היו נקודות קטנות של שטח מת שהיינו יכולים לעבור דרכן ולהתפלל שהזרקורים לא יפנו לכיווננו. הבסיס היה ענק, גדול בהרבה ממה שחשבתי – עשרות ספינות חלל, מפציצים, חיילים ושומרים. זו לא הייתה המפקדה מהמשימה הקודמת. לא יכולתי לתאר לעצמי שכל זה יעלה בלהבות בעוד פחות משעה, ושאף־אחד מהם לא חושד בדבר. אם לומר את האמת… לא הרגשתי אשֵמה. אפשר לטעון שהמצפון שלי מקולקל, ועדיין, לא הרגשתי טיפת סימפתיה כלפי הפדרציה. לא אחרי המסמכים שראיתי. במשך כל חיי לא הזדהיתי איתם, וגם לא אם הרפובליקה, אם כי את זה לא אמרתי בקול. עכשיו… עכשיו ידעתי בתוכי שהישות הזאת חייבת להתפרק. היא חייבת.

"אוקיי, אוקיי…" מלמלתי תוך־כדי שעברתי על המפות בתיקיה, "הגנרטור עצמו נמצא בחוץ," הצבעתי לעבר מכונה מפלצתית ורועשת מוקפת בגדר תיל גבוהה, "וברור שאין סיכוי להגיע לשם. הכל מוצף באור הארור הזה."

"מה את מציעה לעשות?" שאל סלזר. "הגענו לפה סתם?"

"לא." השבתי. "אחד המפקדים הכחולים הסביר לי שיש דרך אחרת להוריד להם את החשמל. במבנה הזה –" הראיתי לסלזר ולאלמורן את הסימון במפה, ואחר־כך שלחתי מבט קצר בבניין הגבוה, "יש חדר בקרה גדול. אם נרים אותו, נשבית גם את הגנרטור הראשי וגם את גנרטור החירום. ייקח לטכנאים שנים להפעיל אותם מחדש באופן ידני."

התקרבנו ככל שיכולנו אל המבנה. הכניסה שלו הייתה מוארת, ועמדו שם שני שומרים חמושים. היינו קרובים מדי, ואם הם יביטו לכיווננו, הם יפעילו את האזעקה, או יירו בנו, או שניהם ביחד. לבי החל לפעום בקצב שאמור היה להרוג אותי עוד יותר מהר מקליע לראש. מה עושים?

"תני לי את זה," אמר אלמורן בחיוך מבשר רעות. הוא הורה לסלזר ולי לקחת כמה צעדים אחורה, והוא עצמו נשכב על הרצפה, מכוון את הנשק לכיוונם. "בשנייה שאתן לכם סימן, רוצו לכיוון הדלת כמו שלא רצתם בחיים. זה ירוויח לנו כמה שניות. זה עניין של כמה רגעים עד שהשומרים האחרים ישימו לב שמשהו לא בסדר; אנחנו נהיה כבר מזמן בפנים."

"ומה אם הם יפעילו את האזעקה?" שאלתי.

"אז אנחנו נהיה בבעיה." יופי, אלמורן. כל הכבוד לך. בכל־זאת הסכמתי לשתף פעולה, וגם סלזר השתכנע בסופו של דבר. סמכנו על אלמורן שהוא יודע מה הוא עושה. זאת לא המשימה האחרונה שלו. הוא אולי טעה פעם אחת – וגם לא באשמתו – אבל הוא היה הקצין המבריק ביותר שהכרתי והוא מעולם לא אכזב אף־אחד, גם אם הוא לא יחשוב כך יותר לעולם. ידעתי שיש שלוש כניסות נוספות לבניין, ואם נמהר, יכול להיות שנצליח להסתלק לפני שהם יקיפו את כולן.

נשמתי נשימה עמוקה. "קדימה, סגן, לך על זה."