זאבי ערב – פרק ראשון

הראש שלי כואב מכדי לכתוב משפט פתיחה מתוחכם, לכן פשוט אספר את מה שהיה.

היינו כוח משימה קטן בדרך לכוכב מושלג מאוד ונידח מאוד. כל־כך נידח, שלא ברור איך החליטו לשלוח מישהו שם. בסריקה שטחית לא נמצא בו רמז ליצור חי; רק שלג, קרחונים מכוערים, עוד שלג, ועוד קצת קרחונים.

התפקיד שלנו היה לנחות, להתקין כמה אנטנות, ולטוס משם לעזאזל.

למען האמת, אי אפשר לומר שלא נחתנו, פשוט לא על הרגליים. הייתי מכנַה את ה"נחיתה הסבירה" שלנו התרסקות איומה, אם השאר לא היה מתעקשים כל הזמן שיכולנו להיהרג כולנו ושהמזל האיר לנו פנים ושהאֵל שמר עלינו.

ברי מזל או לא, היינו עמוק בשלג. החללית נראתה ככל הנראה כמו שועל צפוני עם הראש באדמה ועם הזנב בחוץ. לא ידענו באותו שלב כמה עמוק היינו בפנים, אבל עשה רושם שהחללית הייתה תקועה כמו שצריך. יותר טוב מכלום, אמרתי לעצמי אחרי שהיה לנו מושג מה קרה, כי היינו מטרים ספורים מלהיקבר לנצח מתחת לשלג המגעיל של כוכב עם שם שמורכב ממספרים ואותיות.

הדבר הראשון ששמתי לב אליו הוא שהאור כבה. המחשב הראשי ככל הנראה הוריד את המפסקים כדי למנוע פיצוצים מיותרים, שזה בהחלט אדיב מצדו, ובכל־זאת היינו צריכים כמה שעות טובות כדי למצוא אותם, ואותה כמות זמן כדי להבין איך מדליקים אותם מבלי לקצר שום דבר.

"כולם בחיים?" צעק סמל סורמונטיל. חשבתי שאחרי הרעש הנורא שבא עם ההתנגשות איבדתי את השמיעה, ובאותו רגע גיליתי שלמרות כאב הראש הנוראי שקיבלתי, יכולתי לשמוע עם קצת מאמץ.

חלק מהסגל ענו לו, לפחות ארבעה או חמישה אנשים. הרגשתי מסוחררת כמו שצריך, כך שהייתי מנותקת למחצה ממה שקרה מסביבי. לא ראיתי כלום, ובו־זמנית הרגשתי שהכל מסתובב כמו בצנטריפוגה. הייתי מוכרחת להישען על משהו, או לשכב על הרצפה.

מישהו הדליק פנס. ההבזק הפתאומי סינוור אותי כל־כך, שלא הצלחתי לראות כלום למשך כמה שניות, ורק אחרי שעיניי שכבר הספיקו להסתגל לאפלה המוחלטת, הסכימו להתאושש, ראיתי שזה היה סורמונטיל. על מדיו הכהים היו כתמים קטנים של דם. לא ידעתי אז שהוא יצא דווקא בזול.

מהר מאוד התחילו החיפושים. החללית התחלקה לשלושה אגפים – אגף המגורים, חדר הבקרה ותא הטייס. אגף המגורים כלל חדרים עם מיטות, מחסן אספקה, ארבעה שולחנות מתכת ומשחקי קופסה בשפע. עבור מי שלא היה לו תפקיד מוגדר, כמו מפקד החללית, היה זה מקום השהייה הקבוע. לפשוטי העם, כמוני, לא הייתה הפריווילגיה להתבטל כל היום.

סגן אַדֶפְּרים נשארה ללא פגע, מלבד סחרחורת רצינית. אחרי סריקה ממושכת, מצאנו את הטכנאי טרסוויד, מבוהל ומדמם, ועוד שניים מכוח המגן שאמור היה ללוות את טרסוויד ואותי לעבר המקום המיועד להרכבת המַקלטים. הם נראו גמורים, אבל בחיים.

מכאן התפצלנו. סורמונטיל רץ בצליעה קלה לעבר חדר הבקרה, וקרא לי להצטרף אליו. אדפרים לקחה איתה בחורה נוספת כדי לוודא שהטייסים לא נהפכו לעיסה, התרחיש הסביר ביותר אגב. השאר נותרו היכן שנמצאו כדי לחזור לעצמם.

הדלת לחדר הבקרה הייתה סגורה היטב. היא לא הייתה נעולה, כי גם לא היה טעם לנעול אותה – החבטה עיוותה אותה אל תוך המשקוף. לא היה סיכוי לפתוח אותה. סורמונטיל דפק על הדלת וצעק כמה פעמים, אבל אף־אחד לא ענה לו.

אחרי עוד כמה ניסיונות נואשים, הוא ויתר והתיישב על הרצפה. הוא היה ממשיך לצרוח עוד, רק במהרה הוא נזכר שהוא פצוע, תשוש, ובקושי מסוגל לזוז. גם אני הרגשתי שאני הולכת לקרוס בעוד כמה שניות, אבל לא הרשתי לעצמי. נכון יותר, הגאווה שלי לא הרשתה לי, והרצון שלי לעזור לאחרים לא הרשה לי.

אבל הגאווה לא החזיקה יותר מדקות בודדות, והרצון הטוב לא מנע ממני לאבד את ההכרה.