זאבי ערב – פרק עשירי

נעצרנו ליד בניין ישן בן שתי קומות, זהה לחלוטין לכל שאר הבניינים מסביבו. זו הייתה שכונה פרוורית קטנה במרחק קילומטרים ספורים מהעיר, עמוק בתוך שטח האויב.

קשה היה לעכל את השינוי. רק לפני שבוע היינו קבורים בשלג, וכבר חזרנו לסביבה עירונית, למזג אוויר חמים ולתשתיות עובדות. הרגשתי ששכחתי מזמן את התחושה הזאת, את הביטחון שהעניק היישוב. אבל הערים האלו, הבתים האלו – היו ההפך המוחלט מבּטוחים. סוֹלִיס הסביר שהמשטרה החשאית של הפדרציה נמצאת בכל מקום, ושהיא מסוכנת יותר מכל מה שהתמודדנו איתו עד היום. בדיקות מסמכים ברחוב, איכון מכשירים, מעצרים שרירותיים – כל אלו היו דברים שבשגרה. המלחמה גבתה מחיר כבד מאזרחי הפדרציה, ולא רק בשדה הקרב. הפחד התמידי והאלימות הקשה פגעו בכולם. וככל שאחיזת המשטרה החשאית התהדקה, כך, באופן אירוני, גדל מספר משתפי הפעולה.

"נראה לי שזה זה," אמרתי והסתכלתי למעלה. התריסים היו מוגפים וחלק מהחלונות חוזקו בקרשים. הוא נראה נטוש ורעוע כל־כך שהוא עלול להתפרק אם מישהו יתעטש בתוכו.

חיכינו דקות ארוכות, מסתכלים לצדדים ונבהלים מכל רעש קטן. המדרכות והכבישים היו ריקים, ורק מדי פעם עבר רכב או שוטר או חתול רחוב לעוס. המקום שבו עמדנו היה מוסתר מעיני הרחוב, ובכל־זאת לבי הלם בחוזקה. הזזתי את רגלי בחוסר סבלנות.

"אה –"

"– ששש!" איש הקשר שלנו התגנב מאחורינו וכששמתי לב אליו כמעט פלטתי צעקה. פֿיוּ. אנחנו לא הולכים למות, עדיין. "את לא רוצה להקים כאן רעש," לחש. "החבר'ה עבדו יותר מדי בשביל להכין כיסוי דפוק עבורכם. הם הרימו בלגן שלם במזרח השכונה ועכשיו כל המשטרה נמצאת שם. יהיה חבל אם תהרסו את זה. בואו."

עקבנו אחריו אל תוך הבניין הנטוש. המראה ההרוס שלו לא תרם להרגשתי, אבל שמחתי שהצלחנו להגיע אל משתף הפעולה. הוא נראה בחור רגיל לחלוטין – בן תשע עשרה או עשרים, לבוש בבגדים פשוטים ונקיים. תווי פניו היו צעירים. היה לו שפם קצר והוא לא חייך הרבה. אי־אפשר היה לנחש שהוא סוכן של סוֹלִיס.

"כולם כאן?" הוא הסתכל על אַלְמוֹרַן, שעמד מאחורינו. מצבו הגופני השתפר והוא הפסיק לצלוע. הלוואי שאפשר היה לומר את אותו הדבר על מצבו הנפשי. ארשת פניו הייתה ריקה, כאילו המלנכוליה שאבה ממנו כל זֶכֶר לרגש. אני יודעת שבמקומו, לא הייתי מצליחה אפילו לעמוד על הרגליים. אפשר היה לראות שהוא מתאמץ לשים את הכאב בצד כדי לעזור.

"טוב, יופי. כמו שאמרתי – השוטרים מטפלים עכשיו באירוע חריג בקצה של השכונה. אתם לא אמורים להיתקל בהם סתם ככה. אולי יש אחד או שניים שיסתובבו ברחוב בלבוש אזרחי. קל לזהות אותם. הנה הדוקומנטים שלכם," הוא שלף מתיקו שלוש ניילוניות והושיט אחת לכל אחד מאיתנו. בתוך הניילוניות היו מסמכי זיהוי עם חותמות של הפדרציה. השם שקיבלתי היה הֵיְיסִי הֶסְטַה. לפי התוכנית, אני הייתי טכנאית, כמו הטכנאית שאני בחיים האמיתיים, שאמורה הייתה לתקן את המיזוג במפקדה של המשטרה. לפני כמה ימים הוא התקלקל ומאז השוטרים מזיעים ומתלוננים בלי סוף. סלזר אמור היה לעזור לי – ואלמורן – לחכות בחוץ עם מכשיר הקשר שקיבלנו, ולדווח אם במקרה מתנו. זה היה מגוחך עד כדי שלמות.

"זיוף לא רע בכלל," אמר סלזר בעודו בוחן מקרוב את אחד הדפים.

"לא יכולתם לחשוב על שמות טובים יותר?" רטנתי. "מה זה הֶסְטַה בכלל?"

"המסמכים… הם לא מזויפים. הם שייכים לאנשים אחרים שמתאימים פחות או יותר לתיאור שלכם. זה הכי טוב שמצאנו. אני אומֵר לכם, זאת הזדמנות של פעם בחיים. אני לא חושב שהיה צירוף מקרים כזה מימי הדינוזאורים. שאלות נוספות לפני שאנחנו עפים מכאן?"

הנדתי את ראשי בשלילה. איש הקשר הצעיר התסלק כלעומת שבא, מותיר אותנו בבניין הנטוש. עברנו כמה דקות על הפרטים הבדויים שלנו – סלזר היה עכשיו סוֹר סֵנֵלַה ואַלְמוֹרַן הפך לְאִיל תֶֿאַה. עוד סיבה לא לתמוך בפדרציה – יש להם שמות מוזרים. חזרנו בקצרה על עיקרי התוכנית, שתינו מים, ויצאנו לדרך.

אני לא יודעת אם לקרוא לזה מפקדה, או בניין חקירות, או בניין אזרחי בשירות המשטרה החשאית. מצאנו את עצמנו עומדים מול מבנה שנראה רגיל למדי, אבל לא היינו צריכים לבדוק פעמיים את הכתובת כדי לוודא שהגענו למקום הנכון. בסמוך לדלת הכניסה עמדו שוטרים בלבוש אזרחי, ועוד כמה היו מפוזרים בקרבת מקום. גם לוּ היינו אנשים מן השורה, המחזה היה מאיים. קדימה, אֶוַוה, את מסוגלת לזה. לנשום עמוק, לא להילחץ. את תצאי מזה.

ניגשתי לאחד האנשים שעמד ליד הדלת. "ש־שלום, אנחנו הט־טכנאים," אמרתי, מנסה להישמע בטוחה ככל האפשר. זה לא היה פשוט. פחדתי וכמעט רעדתי. הנוכחות של סלזר שיפרה את הרגשתי במעט, אבל אם הם יקלטו שמשהו לא תקין, הם יירו בשנינו. או גרוע יותר…

"סוף־סוף!" הריע. הוא לקח את כרטיס הזיהוי שהיה מחובר לחגורתו ופתח את הדלת. הוא אפילו לא בדק אותנו. "אנחנו סובלים כאן כמעט שבוע. מה לקח כל־כך הרבה זמן להזמין אותם? הם לא שמעו על זכויות עובדים?"

"זה מה שקורה כשכל הכסף הולך על ספינות חלל חדשות. אנחנו עושים את כל העבודה השחורה, ובינתיים הקצינים מקבלים עוד תוספת למשכורת. מזעזע." אמר השני.

כך נכנסנו אל לוע הארי דרך הכניסה הראשית, בקומה זקופה ובהליכה בטוחה. אף־אחד לא עצר אותנו בדרך. מדי פעם עצר מישהו כדי להסתכל עלינו, ומיד המשיך בדרכו. כל עצירה כזאת עשתה לי התקף לב קטן. חדרי החקירות נמצאו במרתף, ושאר הקומות הכילו משרדים, מחסני ציוד, חדר אוכל צנוע ומקלחות. הגנזך – החדר אותו חיפשנו – היה אי־שם בקומה השלישית. שינַנּו את המפה עשרות אם לא מאות פעמים.

"לאן זה?" שאל השומר בכניסה לגנזך. לעזאזל. אמנם הרשו לנו להיכנס ולהסתובב במשרדים כאוות נפשנו, אבל ידענו שהגנזך מחוץ לתחום. לא היינו אמורים להיות שם. הרגשתי שזה עניין של שניות עד שהמשימה תתפוצץ.

"אנ־נחנו, אממ…" גמגמתי. ידי השמאלית התחילה לרעוד.

"הלכתם לאיבוד? האזור הזה למורשים בלבד, אין לכם מה לחפש כאן. הוציאו את המסמכים שלכם."

"כן, ברור, אין שום בעיה, הנה," אמרתי, לחוצה כמו שלא הייתי לחוצה מעולם. שלפתי מהתיק את הניילונית שלי והושטתי לו אותה.

"הַיְיסי… הזכירי לי, מה אתם עושים כאן בדיוק?"

"ב־באנו –"

בום! בעוד השומר בחן את החותמות מקרוב, סלזר התנפל עליו והצמיד אותו לרצפה. השומר היה גבוה וחסון, אבל אף־אחד לא יכול להשתוות לסלזר, הטנק האנושי. הוא חסם את פיו בידו ולחץ את הברך שלו אל גבו. השומר התפתל ונאבק ונאנק, אבל הוא היה חסר אונים.

"הוציאי חבל ונייר דבק! אנחנו לא צריכים שהאידיוט הזה יתחיל לצרוח בכל המפקדה." בעוד סלזר החזיק אותו, קשרתי את ידיו ואת רגליו והדבקתי חתיכה נדיבה של איזולירבנד על פיו. ידענו שזה עניין של זמן עד שהוא ישחרר את עצמו. רגע לפני שנכנסתי, נזכרתי לקחת ממנו את האקדח, ליתר ביטחון. אני לא הולכת למות כאן, מלמלתי. הדלת נפתחה בצפצוף, ורק אחרי שנכנסנו קלטתי שיש אזעקה שצריך לנטרל עם קוד שלא ידענו ממנו כלום. הלך עלינו. הייתה לנו ככל הנראה דקה אחת.

החדר היה קטן ממה שציפיתי – כחמישים מטרים רבועים. הבעיה הייתה שהוא היה מלא עד אפס מקום. מאות, אלפי קרטונים ממוספרים נערמו אחד על השני בצפיפות כזאת, שלא נראה לי שמי שסידר אותם שם תכנן שיוציאו אותם. היינו צריכים למצוא כמה תיקיות ספציפיות, שלא סיפרו לנו אפילו מה הן מכילות. אמרו לנו פחות או יותר באיזה מדור הן אמורות להימצא, אבל מעבר לזה, סוֹלִיס ציפה מאיתנו לנבור בעצמנו. התפצלנו והתחלנו לשפוך את כל תכולת הארגזים על הרצפה. מהר מאוד שׂחינו בקלסרים ובתיקיות ובאלפי דפים מפוזרים. סלזר ואני היינו צריכים למצוא מחט בערימת ניירת מפלצתית.

"הנה! נראה לי שמצאתי!" צעקתי לסלזר ותחבתי את התיקיות אל תוך התיק. אספתי את כל מה שיכולתי – לא היה זמן לברר. אני בטוחה שהרוב היו פרוטוקולים ישנים ולא מעניינים, אבל קיבלנו את מה שרצינו. סלזר עמד בקצה השני של החדר ודפדף באגודת דפים מהודקים.

"קדימה, אין זמן לזה עכשיו! חייבים לצאת מכאן ברגע זה!"

בדיוק כשסלזר הכניס את המסמכים אל תוך תיקו, התחילה ליילל האזעקה.