זאבי ערב – פרק חמישי

השלג באמת היה מגעיל. הוא לא היה מלוכלך או לא נעים למגע, פשוט בכל צעד המגפיים שלי שקעו שלושה מטרים פנימה. ההליכה הייתה איטית, ובקושי יכולתי לסחוב את התרמילים שלי. סַלָזַר הציע לי עזרה, אבל הגאווה שלי סירבה. אם אצא מכאן בחיים, אני לא מתכוונת לספר שאיזה בחור עשה את העבודה במקומי.

בעוד אני נאנקת ומועדת ונעצרת, סגן אַלְמוֹרַן הֵיְיל לא התלונן. הוא שתק לאורך כל הדרך, ואנחנו צעדנו אחריו, מתנשפים אבל אופטימיים.

היה חשוך כשיצאנו מהספינה. כוכבים זעירים עיטרו את גלימת הערב בשלל צבעים, כאילו מישהו שפך כמה שקיות של נצנצים על השמיים ולא טרח לנקות אחריו. אי־שם, בין כל הנקודות הקטנות, נמצאת המערכת שלנו, ובה כוכב הלכת שהתגעגענו אליו עתה יותר מתמיד. אפשר היה לראות כמה גושי סלע שריחפו להם במרחק מה מסביב לכוכב השלג, מקיפים אותו במסלול קבוע, תלויים באוויר בעזרת כוח בלתי נראה. בנסיבות אחרות, הייתי נשכבת על הגב ומתבוננת בשמיים האלו שעות ארוכות־ארוכות, אבל היה קר מאוד, ולא היה זמן לזה.

אלומות האור הצהובות שבקעו מהפנסים שלנו האירו את הדרך קדימה, אם כי הנוף לא השתנה כמעט כבר שעה. לא ידעתי איך אלמורן ידע לנווט, אם סימני הדרך היחידים היו גבעות שנראו בדיוק אותו דבר. מדי פעם נתקלנו בקרחון מאיים, שהואר בכחול עמוק כשפגעו בו אלומות פנסים.

תהיתי מה הצוות שנשאר מאחור עשה בזמן הזה. ברור היה שהם שמעו פיצוץ, ברור היה ששלושתנו נעדרנו, וברור היה שלסגן אַדֶּפְּרִים היה מצב רוח גרוע. תיארתי לעצמי שהם חשבו שאיזה גנרטור החליט לשבוק חיים, תרחיש סביר יותר מאשר המזימה הקטנה של אלמורן. השאלה האמיתית הייתה מתי הם ימצאו את החור ואת השלג שהותרנו אחרינו.

הזמן חלף באיטיות נוראה. עם כל הכבוד לרוח המקפיאה, אני התמלאתי תוך זמן קצר בזיעה מצחינה שנספגה במדיי. כל־כך רציתי לפשוט את המעיל ולקשור אותו סביב מותניי… הקול השפוי שבתוכי מסר לי שזה לא רעיון מבריק.

"טוב, זהו, די," נאנחתי, "אני נכנעת. אתם יכולים להמשיך, אבל אני נשארת כאן."

"כל־כך מהר?" לגלג אלמורן, מסתובב לעברי ומרים גבה.

"אמרתי לך שאת צריכה עזרה עם התיקים," הוסיף סלזר בעוקצנות. מה זה, חשבתי לעצמי, ערב ירידות על אֶוַוה? הייתי משיבה לשניהם, אומרת משהו מתחכם שלא היה מצחיק אף־אחד, אבל לא נותרה בי טיפה של כוח. רציתי לצנוח לתוך השלג ולהישאר שכובה עד להודעה חדשה.

"אנחנו כמעט שם," אמר אלמורן אחרי שתיקה ארוכה, מבטו מהורהר כרגיל, כאילו הוא נמצא במקום אחר לחלוטין. אולי הוא אהב להעמיד פנים שהוא איזה פילוסוף מלנכולי בשקל. אני העדפתי לחשוב שהוא באמת כזה, סטואיקן מרוחק וחסר רגשות. "אם נתמיד בקצב שהלכנו בו, זה לא ייקח יותר משעתיים."

שעתיים? הוא צוחק עליי? הייתי תשושה מכדי לכעוס. קדימה, אֶוַוה, מספיק עם השטויות, אמרתי לעצמי בראש. הוכיחי להם מי זאת טכנאית אֶוַוה פֶֿרַן.

"לך לעזאזל, סגן אַלמוֹרַן," קיללתי, מתנשמת בין מילה למילה. "אני צריכה הפסקה."

"אם תמשיכי לקלל ככה קצינים, את עלולה להסתבך הרבה. חמש דקות והיינו כאן."

בעוד סַלָזַר ואני חילצנו עצמות והתמתחנו, אלמורן בדק את המפה שלו. לרגע עלה בי החשש שהוא הוביל אותנו למקום הלא־נכון, אבל במהרה השתקתי אותו. אני לא צריכה חרדה עכשיו.

ואז שמענו רעש. קול מנועים חלוש התקרב, מתגבר לאט־לאט. כיבינו את הפנסים.

"על הקרקע!" לחש אַלְמוֹרַן, אבל אנחנו כבר היינו דבוקים לקרקע מזמן. מה זה היה? היו שם חייזרים על נגמ"שים, מבלי שמישהו מאיתנו יָדַע? טוב, האמת, לא הייתי מופתעת אם אַלְמוֹרַן יָדַע. לא הוצאנו מילה מהפה. הקשבנו בסבלנות מתוחה, נצמדים בכל הכוח לשלג הרך.

נשאנו תפילה חרישית, מודים על הטוב ומבקשים הצלה מהרוע – ואז הנורות המהבהבות הגיעו.