זאבי ערב – פרק ארבעה עשר

המבנה היה מלא בחיילים – כפשוטו. המסדרונות שרצו שומרים, החדרים שרצו פקידים, הם עמדו בכל פינה אפשרית – מלבד המקומות שסוֹלִיס סימן במפה. הוא התנהג מגעיל, אבל המודיעין שלו היה מדויק. האידיוט הזה לקח את העבודה שלו ברצינות. זה לא גרם לי לחבב אותו יותר.

חדר הבקרה נמצא בקומה מינוס שלוש. השתמשנו במדרגות התחזוקה כדי לחמוק מעיני החיילים ששוטטו במסדרונות המוארים, ועשה רושם שזה עבד. אף־אחד לא שם לב אלינו. ראיתי כוחות מיוחדים חמושים עד השיניים, ראיתי קצינים בכירים ששותים קפה וצוחקים בינם לבין עצמם. היינו בלתי־נראים. מעברי הטכנאים היו נראים לעין, ועם זאת, עשרות האויבים שהקיפו אותנו לא טרחו להסתכל לשם כי זה לא נגע אליהם. זה היה שטח מת מבחינה פסיכולוגית. איש לא ציפה לבואנו ואיש לא ידע שהמקום הולך להתפוצץ בדקות הקרובות.

החל מקומה מינוס שתיים המשרדים התחלפו בחדרי בקרה שונים ומשונים – לפי המפה שקיבלתי, היו שם שומרים שישבו על המצלמות, היו מכונות שונות ותאים עם ייעודים לא ידועים. לא טרחתי להיכנס בפנים כדי לבדוק. אם הכל יֵלך כשורה, כנראה לעולם לא אדע.

"אתם שומעים את זה?" אמרתי בחצי־קול, מרימה את ידי כדי לעצור את סַלָזַר ואת אַלְמוֹרַן, שצעדו בעקבותיי. לרגע לא שמענו דבר מלבד את הנשימות של עצמנו, שפתאום היו רועשות הרבה יותר מדי. אני הוזה? חשבתי לעצמי. לא. שמענו צעדים, והם התקרבו לכיווננו. היו שם שניים או שלושה חיילים. הייתי לחוצה מכדי לחשב כמה בדיוק, אבל זה לא משנה. אנחנו בבעיה.

"אַַלְמוֹרַן, אתה מקדימה," סיננתי. הנורות הצהובות והאדומות שהאירו באור מלאכותי חלש את המסדרון בו צעדנו היו מאיימות יותר מאשר החושך. לא רציתי להיכנס לעימות. היינו צריכים להיכנס ולצאת, זה הכל. המרגמות כבר תטפלנה בכל מי שנמצא או לא נמצא כאן. הצעדים התקרבו עוד ועוד. הם שמעו אותנו? הם יודעים שאנחנו כאן?

אלמורן היה דרוך ועצבני. במקומו ידיי היו רועדות. הוא שמר על קור רוח ועל הבעה נטולת פחד. אלמורן חזר.

ירדנו קומה. הצעדים נחלשו. אני חושבת שהם שמעו אותנו, אבל הם חשבו שגם אנחנו חיילי פדרציה, והם רק רצו לברר. משלא מצאו אותנו הם נרגעו. בטח נראינו מטופשים עם הדגמ"חים התכולים. זה היה צבע ההסוואה הכי גרוע שהכרתי, אולי אחרי כתום זוהר. מאותה סיבה בדיוק נצרכנו להם – הסיכון שהאויב יזהה אותנו עדיף מהסיכון שנספוג אש מהכוחות העצמאיים. הם היו צריכים לדעת מי אנחנו.

הגענו למסדרון שלפני חדר הבקרה. מלבד אותן נורות אדומות וצהובות החושך היה מוחלט, אילו הפדרציה החליטה לחסוך בחשבון החשמל. טוב, הם התקמצנו גם על המזגנים, אז לא הופתעתי במיוחד.

"ששש…" לחשתי ועמדתי במקומי. קול עמום של שיחה בקע מאחורי דלת הפלדה. אף־אחד לא אמור היה להימצא שם. איחרנו? הם עלו עלינו? הוריתי לחבריי לשמור על דממה מוחלטת, בזמן שחיטטתי בתוך התיק שלי. לא המסמכים, לא סטיקלייטים, לא תחבושות…

"הנה!" לחשתי בהתלהבות. הושטתי לסלזר את רימון ההלם והתכוננּו לזרוק אותו פנימה. בתקווה שאף־אחד לא נמצא בקומה מלבדנו, נוכל לכסח אותם מבלי להסתכן בעצמנו.

"שלוש… שתיים… אחת…"

"קדימה!" קראתי. אלמורן פתח את הדלת בבת־אחת וסלזר השליך פנימה את הרימון. נצמדנו אל הקיר ועצמנו עיניים כדי לא להסתנוור בעצמנו. הטכנאים ההמומים שבחֲנו את המערכות בחדר לא הוציאו מילה. אלמורן וסלזר נכנסו פנימה וטיפלו בהם היטב, בעוד אני חיכיתי בחוץ. לא רציתי להסתכל.

ביקשתי מהם לגרור את זוג המעולפים החוצה, כדי שלא יתפוצצו ביחד עם המטען. אלמורן אמר לי שגם ככה הבניין יקרוס עליהם בעוד רבע שעה, ובכל־זאת, לא הייתי מוכנה לשפוך דם בעצמי, לא דם של מי שאינו יכול להיאבק בחזרה. הוא הסכים לבסוף.

"עכשיו תורך, המפקדת פֶֿרַן," אמר סלזר בגיחוך קל. כיווצתי את גבותיי וביקשתי ממנו להושיט לי את הפצצות ואת כל הציוד שהייתי צריכה. שקלתי אם לבקש את ערכת הריתוך, כדי שהדלת הזאת לא תיפתח יותר, אבל הגעתי מהר למסקנה שזה יגזול זמן יקר.

"את הפצצה הזאת לא נצטרך," סיננתי, תוך־כדי שסידרתי את הכבלים. לא הייתי חבלנית, אבל אני חושבת שידעתי מה אני עושה. חשמל היה המומחיות שלי. חיברתי את שאר הפצצות למקומות הרגישים ביותר שמצאתי. זה אמור לְפֿחם את החדר הזה כמו שצריך.

"ומה אני אמור לעשות איתה? אני לא מתכוון לסחוב אותה כל הדרך חזרה."

טכנית, הוא צדק. היא הייתה כבדה, והתכנית המקורית הייתה לחבר אותה עם שאר הפצצות. לא היינו אמורים לקחת אותה בחזרה. לי… לי הייתה תוכנית אחרת.

"אם אתה כל־כך נקבה, אני יכולה לשאת אותה בעצמי," גערתי בו. "שים אותה בתיק שלי. זה למקרה שניקלע לצרות." חלוקת פקודות לא הייתה טבעית לי. לא הייתי רגילה לכך. אני בעצמי לא אהבתי לקבל פקודות. אהבתי לעשות את העבודה לבד, מבלי שיציקו לי ויטרידו אותי. חשתי עקיצה חזקה בלב כשאמרתי לו את זה והתביישתי בעצמי. אבל הוא הקשיב לי.

"סיימתי," נאנחתי. זה אמור לעבוד. זה חייב לעבוד. אם זה לא… ידעתי שאם המבצע הזה ייכשל, הכוחות העצמאיים יספגו אבידות קשות, ואם הוא יצליח, אנשי הפדרציה הם אלו שימותו. בכל מקרה חיי אדם ייפגעו, וחיי אדם הם חיי אדם, בלי קשר לצבע מדים או לשפה או ללאום. שוב ושוב צפו במוחי המסמכים של המשטרה החשאית… הם ביצעו פשעים. פשעים חמורים, כאלו שאני לא יכולה לתאר מבלי שדמעות יעלו בעיניי. אולי השנאה אל הפדרציה היא זו שהניעה אותי, ואולי הנאמנות שנרקמה בקרבי אל הכוחות העצמאיים. לא ידעתי אז. היום אני יודעת.

"טוב. אני מפעילה את זה עכשיו," הכרזתי ולחצתי על הכפתור. שתי נורות – אחת כחולה ואחת ירוקה – נדלקו על המטען המרכזי.

"שלב ב' יוצא לדרך," אמר אלמורן בחיוך. הוא אהב את זה. אולי בתוך כל האש הוא הרגיש בבית? אני לא אשקר, גם בעיניי הריגוש התחיל למצוא חן. "היינו כאן."

לא יכולנו לפתוח בריצה כמו אז במפקדה. הרעש הכי קטן עשוי להסגיר אותנו, וזה לא יהיה טוב יותר מאשר אם לא נסתלק מהמתחם בזמן. כל צעד מתח אותי עוד יותר, כל רעש הרגיש כמו אגרוף הישר לתוך הלב. ועדיין, התקדמנו יפה. נשארו עשר דקות כשכבר מצאנו את עצמנו בקומת הכניסה. ואז האזעקה הופעלה.

יללות מחרישות אוזניים פרצו מרמקולים שהיו מותקנים בכל פינה, שמעתי צעקות עמומות ופקודות וצעדים נמהרים. הם כנראה מצאו את הזוג שהורדנו בכניסה. זה עדיין לא אמר שהמשימה נכשלה. הם קלטו שיש פורצים לא רצויים – אבל לא היה להם מושג לגבי המבצע הגדול. כך בכל־אופן העדפתי לחשוב.

"יש יציאה אחרת? אולי יציאת חירום?" שאל אלמורן. הנהנתי, אבל לא המשכתי ללכת. זה לא יֵלך. הם הקיפו מזמן את הבניין מכל כיוון אפשרי. צריך לחשוב על משהו אחר…

"בואו אחריי," סיננתי. התקדמנו באיטיות, שפופים ושקטים. המטרה שלי הייתה להגיע לקיר חיצוני, והרעיון היה לפעור בו פתח – ממש כמו בספינת החלל, לפני שבועות שנדמו כעת כמו נצח.

חייכתי לעבר סלזר. "אתה רואה? אני לא כזאת מטומטמת." חיברתי במהרה את הפצצה, חותכת את הסלוטייפ בשיניי. הבטתי בשעון. השניות עברו מהר, מהר מדי.

"אחורה!" צעקתי ורצתי אל מאחורי חפץ כבד. כשוידאתי שכולם תפסו מחסה, קיצרתי את הכבלים וקול פיצוץ אדיר כמעט קרע לנו את אור התוף. אוויר צח ולח חדר פנימה, ובאותו רגע הבנתי שהצלחתי.

שאון זמזום נוראי בקע מהשמיים, מחריש אוזניים עוד יותר מאשר האזעקה. הרמתי מבט, ואז הבנתי שלא בגללנו האזעקה הופעלה.

"אלמורן, תעלה מול סוֹלִיס על הגל ותשאל אותו מה לעזאזל קורה כאן," צעקתי. פניי היו אדומות ורעדתי כולי.

"סוֹלִיס מאלמורן," שידר, "סוֹלִיס מאלמורן! הוא לא עונה."

לעזאזל, לעזאזל, לעזאזל.