זֵהִים – פרק ראשון

בכפר שבו כולם אותו הדבר,כולם קיבלו על עצמם את חוקי הכלל.
בכפר הזה כולם פועלים לטובת כולם,מבטלים את היחיד לטובת הכלל. כולם מסכימים עם חוקי הכפר.
ואם חס וחלילה מישהו הפר את אחד החוקים,יענישו אותו בעונשים שונים.
בכפר הזה אין עצב,רק שמחה.
אין אבל,רק נחמה.
כולם מכירים את כולם,יודעים כל פרט קטן.
מדיי פעם אנשים נעלמים,אז מה? זאת אשמתם שהפרו את ההבטחה.
בכפר הזה אסור לעלוב,אם תפגע במישהו תענש בחומרה. אסור לפקפק בחוקים,אם כולם מסכימים הם צודקים.

.

דיאנה הוציאה את כלבתה לאסי לטיול,המדרכה הייתה נקייה ולא היו הרבה אנשים ברחוב מכיוון שזאת הייתה שעת צהריים.
בשעת הצהריים המבוגרים ישנים ואסור להם להסתובב ברחוב,הילדים צריכים לשמור על שקט ולא להפריע. דיאנה אהבה את שעת הצהריים,היא תמיד הייתה שקטה והיה כיף להסתובב ברחוב ה(כמעט) ריק.
דיאנה התרגשה לקראת מחר,מחר התקיים יום ההולדת של בני ה-15. גיל 15 היה גיל מיוחד שיש בו אחריות רבה,בגיל הזה דיאנה תכיר את הנבחר.
דיאנה קיוותה שזה יהיה הארי,הארי היה נחמד ועזר לה תמיד במטלות הגינה. הוא היה נער רגוע שהיה כיף לנהל עמו שיחה. לפעמים הוא רמז על דברים שעברו על חוקי הכפר,כמו ללכת לשחות באגם בשעת לילה מאוחרת,אבל בכל זאת דיאנה חיבבה אותו.
היא האמינה שהוא יתבגר ויבין את החשיבות של החוקים,בלילה אסור לצאת בשום פנים ואופן. המבוגרים סיפרו בעבר שמי שיוצא החוצה בשעות האלה עלול לא לחזור. אם הארי ישתדך לה היא תתקן את דרכיו הרעות ותחזיר אותו למוטב.
דבר נוסף שממנו היא התרגשה הוא הבגדים החדשים,עד גיל 15 חייבות הבנות ללבוש שמלה ורודה ונעליים לבנות כי זה מה שמתאים לילדות. מחר היא תוכל ללבוש שמלה לבנה ונעליים שחורות שמתאימות לגילה.
בביתה של דיאנה מונחות על השידה תמונות של אמה ואביה לפני שנולדה,אמה הייתה אישה נאה מאוד והייתה דומה לדיאנה,היא גם לבשה שמלה לבנה ונעליים שחורות.
לדיאנה אין הרבה זכרונות מאמה,אמה חלתה כשהייתה צעירה ונפטרה. מאז היא גרה עם אביה. דיאנה תמיד חשבה שמות אמה השפיע עליו עמוקות אבל הוא תמיד ניסה להסתיר את זה. הוא לקח אותה תמיד לטיולים ודאג לה לכל מה שהיא צריכה.
דיאנה לא הרגישה עצב על מות אמה,היא לעיתים נתקפה געגוע אבל היא המשיכה לומר לעצמה שהכל קורה לטובה. אמה נמצאת במקום טוב יותר,דיאנה נמצאת בתחנת מעבר והשלב הבא אפילו יותר טוב מהשלב הזה. אמה עברה לשלב הבא והיא מחכה לדיאנה עד שתגיע אליו.
לאחר 10 דקות הליכה דיאנה עצרה והתיישבה על הספסל הורוד,כל כך חם היום היא חשבה לעצמה.
היא התגעגעה לחורף,הפעם האחרונה שהיא ראתה שלג היה לפני 8 שנים. היא אומנם הייתה ילדה קטנה אבל היא זוכרת במעורפל את הצבע הלבן,את הקור ואת איש השלג שהיא בנתה עם אמה.
הזקנים אמרו שהשלג מופיע רק לעיתים נדירות והוא סימן רע,בשלג האנשים נשארים בבית ולא נפגשים אחד עם השני וככה כולם מנותקים. דיאנה אהבה את השלג ולא הבינה למה זה דבר רע בכלל,לפעמים צריך להיות עם עצמך לבד. היא לא שיתפה את חבריה בתחושות שלה לגבי השלג,היא ידעה מה תהיה הדעה שלהם על זה.
"דיאנה!" דיאנה הרימה את ראשה לכיוןן הקול הרועש,הלנה רצה לכיוונה.
דיאנה חייכה אליה,היא אהבה את הלנה,היא הכירה אותה מגיל קטן ותמיד נהנתה בחברתה. למרות שהלנה לפעמים הייתה ילדותית מדיי לטעמה.
"דיאנה" הלנה התנשפה "את לא תאמיני מה קרה!"
"מה קרה?" שאלה דיאנה בחשש
"הוא חוזר!ארתור חוזר!" היא צעקה בהתרגשות
דיאנה קפצה במקומה "באמת?תבטיחי לי שאת לא משקרת!" היא קראה בהתלהבות
"באמת! הוא עכשיו באולם הראשי,כולם באים לברך אותו!" הלנה משכה את ידה והתחילה ללכת לכיוון האולם הראשי,דיאנה הלכה בעקבותיה,מלאת התרגשות.
הרי אירוע כזה לא קורה כל יום.