ורד שחור-פרק 7

ישבתי בעליית הגג עם ניקיטה,איפה שאני ודיימון ישבנו אתמול.
"אז אתה שולט בסופות?"שאלתי.
"כן,זה הכישרון שלי"
"כישרון?"
"כן,לכל ערפד יש כישרון,וכל אחד מגלה את הכישרון שניתן לו בזמן שלו למשל ג'וש מתמחה בריפוי,קרוליין מתמחה בנשקים-כל סוגי הנשקים,ליאו מתמחה במכניקה,מירנדה מתמחה באומץ…לגבי ריי ואלזה הם די כמוך כשהן יגלו את הכישרון שלהן אז כנראה נדע".
"במה דיימון מתמחה?"שאלתי.
"בטמטום"
"נו,ברצינות"
הוא נאנח,"הריגה".
"סליחה?"לא הבנתי.
"הריגה,כלומר הוא יכול להרוג עשרות אלפים בלי בכלל לספור,דם בני אדם זה התאווה והתשוקה שלו,ניצול,בגידה,ועוד כל מיני,זה מה שמאפיין את הכישרון שלו,זה יכול לאפיין עוד כישרונות אבל-"
"מה זאת אומרת אומץ?כישרונות לא חייבים להיות על טבעיים אלא פשוט תכונות אופי?"קטעתי אותו כמו ילדה סקרנית בת חמש ששואלת איך השמים כחולים.
הוא צחק,"כן,אני מתכוון אם זה תכונת אופי זה בא לידי ביטוי בהפרזה כלומר אומץ,יש לך אומץ לעשות דברים שאת יודעת שאין סיכוי שאת תצליחי לעשות,עם אומץ מגיע גם ביטחון עצמי.לא שזה רע,זה טוב זה אפילו מעולה אבל אני מתכוון…'עם כוח מגיע גם אחריות' את מכירה את המשפט הזה?עם כל הכוח הזה יש בזה חסרונות וצריך ללמוד לשלוט בו".
"וכוח ההריגה הזה…קשה לשלוט בו?"
הוא צחק צחוק מתגלגל,"כמעט בלתי אפשרי"
חשבתי על היום הזה שבו יצאנו לצייד ודיימון הפיל אותי מהעץ כדי לתקוף את ריי ואלזה,רעדתי
"ויש ערפדים,עם עיניים אדומות כאלה והם חיוורים יותר מאתנו ויותר מסוכנים".
"אלה מוטציות"מלמל.
"איזה מין מוטציות?"
"הם כאלה שאוכלים רק דם של בני אדם,אין להם כישרונות,הם כמו הערפדים בסרטים של בני אנוש,עלובים,מפחידים,דוחים,נשרפים בשמש.פשוט מוטציות".
"ואיך נוצרים כאלה?"
הוא נאנח,"הם שואבים את הדם עד הטיפה האחרונה,שממש לא נשאר כלום והלב כבר נעצר.ואז הם מזרימים אליו דם,אבל דם מבני מיניהם,לא ערפדים נורמליים כמונו.והם תוקפים ערפדים אחרים.הם בדרך כלל חיים בלהקות,כמונו-רק שאנחנו יותר סוג של חבורה".
"נשמע דוחה"
"זה דוחה,נתקלת באחד?"
"סוג של"נאנחתי.
הוא צחק,"מזלך שיצאת מזה"
"כן הא"צחקתי,"דרך אגב מאיפה באת?"שאלתי אותו.
"מה?"
"כלומר,איך הגעת הנה ומה העניין עם דיימון?"
הוא נאנח והביט בשמיים,ואז הוא פשוט קם הביט בי ואמר:"סיפור לפעם אחרת ילדונת"
"מה?אבל-"
"קדימה,בואי נרד,אני מריח שמשהו מתבשל למטה"
ירדתי אתו ונגעתי בפנס שהקיף את העין שלי,הוא כאב והיה די בולט,קונסילר של 'קלרינס' עשה את העבודה.
"היי אנחנו מבשלים פנקייקים"אמרה אלזה שהייתה לבושה בסינר מלוכלך ליד ליאו ואיירון שליקק שאריות בלילת הפנקייק.
"כלב רובוט יכול…לאכול כאלה דברים?"שאלתי את ליאו.
"כן,הוא גם יכול לשתות לשחות ולעשות צרכים,הוא כמו כלב רגיל"חייך ליאו,וואו חתיכת כישרון.
הסתובבתי לשבת בשולחן ונתקלתי בדיימון,הוא תפס את ידי,"מה עשיתם שם למעלה?"
הזעפתי את פני והרפתי מאחיזתו,"לא מה שאתה וקרוליין עשיתם"
הוא הביט בי במבט תמה אבל אז חזר למבט הזעוף שלו,"למה…למה את כועסת על זה כל כך?מה אכפת לך בכלל?"
האמתי,אני בעצמי שאלתי את אותה השאלה,למה זה מעניין אותי כל כך,טוב ראיתי משהו שלא הייתי אמורה לראות ועצם העובדה שראיתי את זה עצבנה אותי,זה הכל.
"מה אכפת לך מה אני וניקיטה עשינו שם למעלה?"אמרתי לבסוף.
"הוא מסוכן,את לא מכירה אותו ו-"
"תודה אבא,אבל אני ילדה גדולה שיכולה לדאוג לעצמי,מבטיחה לך.וחוץ מיזה הוא בן אדם לא רע בכלל"עניתי.
הוא נאנח והשפיל את מבטו,"ולגבי הפנס בעין ומה שקרה אני-"
"תשכח מזה"הרמתי את ידי.
הוא הרים את גבותיו,"סליחה?"
"תשכח מזה"חזרתי על עצמי.
"עוד פעם,כפוית טובה"ירה לעברי.
"כן?"
"כן,ותפסיקי להסתובב עם ניקיטה"
נשברתי."אתה טוען שהוא מסוכן כן?!ומה איתך?!כמעט הרגת אותי פעמיים!אוקיי?לך תהרוג מישהו עם הכישרון המדהים שלך.אמא אף פעם לא אמרה לך שאתה בן אדם כישרוני?!כי אם לא אני מבינה למה באמת איזה מין אמא תרצה שהבן שלה יראה לעולם כישרון כמו זה?!"
התחרטתי שנייה אחרי שזה נפלט לי מהפה,הוא הביט בי ארוכות ואז הסיט בכוח את מבטו והלך.
"דיימון…אני-"
"לא.הבהרת את הנקודה שלך"אמר לבסוף.
קרוליין יצאה מחדרה עם תיק גדול,"אוקיי אנשים.אני מקווה שכולם ארזו כי אנחנו עוזבים לאיטליה".
"אבל הפנקייקים-"
"אין זמן"אמרה קרוליין ואז הסתובבה אלי,"ג'וש סוג של נכנס לבית שלכם והוא לקח שם כמה דברים שנכנסו לאיזה מזוודה מתחת למיטה שלך.אני מקווה שזה יספיק".
הנהנתי,"תודה ג'וש"
"תמיד פה בשבילך"חייך.
ריי יצאה עם שתי מזוודות,אחת שלה ואחת של אלזה.אני מניחה שגם להן ארזו.
ניקיטה יצא בלי כלום ודיימון עם מזוודה בינונית אפילו לא מעיף לעברי מבט.
"קדימה בלרינות,יוצאים לדרך"אמרה מירנדה שסחבה את המזוודה שלה וצלחת פנקייקים עטופה בניילון,"אם נהיה רעבים אז לדרך"חייכה.
"טוב קדימה,כולם להיכנס איכשהו לאוטו ולהצטופף זו לא נסיעה ארוכה".
ישבתי במושבים האחוריים,מצטופפת עם ריי אלזה מירנדה ליאו וג'וש מה שנשמע בלתי אפשרי אבל היה אפשרי בהחלט,קרוליין ודיימון ישבו בנוחות מקדימה,ניקיטה היה בבאגז'.
"אל תדחף אותי"
"אני לא דוחף"
"אתה נוגע לי בציצי"
"הייתי בטוח שזאת אלזה"
"זאת ריי"
"איפה הקפה?"
"איזה קפה"
"אאוץ'!"
"היי!"
"איה!"
קרוליין צפרה כדי להשתיק אותנו,"די,תינוקות,זאת נסיעה של חמש דקות אז קדימה תלמדו מניקיטה הוא שקט"
"אין לו ברירה,תראי הוא נלחם כדי לנשום,יש לו מזל שהוא ערפד שזה נותן לו עוד כמה דקות של סיבולת"אמרה מירנדה.
"חבל האמת"הנהן דיימון.
קרוליין הביטה בו,"דיימון.די."
נסענו לשדה התעופה,כולם אוכלים פנקייקים,מוזיקה בקעה מהרדיו של המוסטנג(סוג אוטו) וצעקו.כמו בטיול שנתי של בית הספר.נשענתי על החלון וחשבתי על המשפחה שאני לא אראה יותר,על החברים שכבר אין לי.על כל האנשים שכועסים עלי.שאני גורמת להם לצער.
שמתי לב שגם דיימון שעון על החלון מולי ומסתכל בנוף שמשתנה כל שנייה.
'חושבים על אותו דבר הא?'ניסיתי לשדר לו,זה לא עבד לי כנראה.
אחרי דקה הוא הסתובב להביט בעיני,טלטל את ראשו ושמעתי קול קטן לוחש במוחי,'אני מניח שגאונים חושבים אותו דבר'.