ורד שחור פרק-4.(תקראו את הערות השוליים למטה)
"בעיקרון,זה נקע,היה יכול להיות יותר גרוע ויש לך מזל"אמר ג'וש כשחבש את ידי.
"הנפילה מהעץ היתה באמת די רצינית",נאנחתי.
"כן…הבחור הזה אוהב לאבד את השפיות שלו"אמר ליאו.
"טוב,נתתי להם לשתות ממני"אמרה מירנדה כשיצאה משם,"הן די בסדר,קרוליין מנסה להסביר להן מה קורה פה ולעדכן אותן,את לא לבד עכשיו מיס אלין…"
"כוהן"השלמתי.
"מה?"פרץ ליאו.
"הולי שיט"אמר ג'וש.
"אני יהודייה"אמרתי.
"ערפדה יהודייה"התפרץ דיימון,"לוהט".
הסטתי את מבטי,כעסתי עליו.
קרוליין יצאה מהחדר שבהן היו ריי ואלזה וניגבה עגלי זיעה ממצחה,"טוב,הן בסדר,הן קיבלו את זה די טוב האמת.עדכנתי אותן לגבי הכל והן מצפות לך"היא הביטה בי.
נכנסתי לחדר,ריי שיחקה עם הנזם באפה ועם שיערה הבלונדיני,אלזה סתם שכבה והביטה בתקרה הלבנה.
"היי"אמרתי והשתעלתי.
"היי"ענתה ריי.
"אני…מה עשיתן ביער?"שאלתי.
הן הביטו אחת בשנייה."חיפשתי את אבא שלי"ענתה ריי.
"אבא שלך?"לא הבנתי.
"משהו הוביל אותנו אל היער הזה,את מבינה?הייתי בטוחה שזה אבא שלי.כנראה שזה סתם עוד גורל.כנראה שהוא רצה שאני אהפוך לערפדה.מצחיק.תמיד האמנו בערפדים נכון אלזה?"
היא הנהנה לאישור.
"בקיצור יהיה נחמד להיות חלק מכל הסיפור המטורף הזה של מוצצי דם על טבעיים", צחקה ריי.
נאנחתי, "טוב,אתן צריכות לנוח הרבה אחרי התהליך אז אני אלך"
"ביי" אמרה ריי.
"יש לנו על מה לדבר" אמרתי וחייכתי.
"אני מניחה שכן" אמרה ריי והביטה באלזה.
"ביי" אמרה אלזה לבסוף,חייכתי אליה חיוך קטן ויצאתי מהחדר.
"אלין" שמעתי את דיימון. "אלין,אנחנו צריכים לדבר"
הבטתי בו,עדיין כאבה לי היד והרגשתי שהיא פועמת,כאילו גדל בתוך הזרוע שלי עוד לב והוא פועם בחוזקה ומשדר כאב.
הוא משך אותי בידי הבריאה.
"לאן?"
הוא לא ענה,רק עלינו במדרגות ועלינו ועלינו עד שהגענו לגג.
הוא התיישב על מין ספת נדנדה כזאת ואמר לי להתיישב לידו.
"יש לך שאלות קודם כל?"שאל כשהתיישבתי.
"טוב,כן,איך אתה רצית לטרוף אותן עוד לפני שבכלל שמת לב אליהן ואותי…לא יודעת,לא רצית לטרוף"
הוא נאנח, "אני לא יודע,אני ידעתי שמשהו מוזר ובגלל זה אני ניסיתי להציל אותך.יש בך משהו מיוחד את לא בת-אדם רגילה"
"על מה אתה מדבר?"
"אני לא בטוח"הוא משך בכתפיו,"אבל לא היית אמורה לשרוד…"
השפלתי את עיני,נזכרתי במשפחה,בחברים שלי,באלכס.
'הגורל הוביל אותנו' מילותיה של ריי כבשו את מוחי.
"זה הגורל שלי?לחיות לנצח?מוצצת דם?"
הוא צחק."את יודעת,אני פה"
חייכתי אליו,"אני מודעת אליך יותר מידי".
הוא הביט לתוך עיני ארוכות,"מה הכוונה?"
"הכוונה היא שאם אתה ליד מישהו אי אפשר שלא לשים לב שאתה לא לידו"
"תודה?"
"זו לא בהכרח מחמאה",אמרתי לו.
"הו באמת כי חשבתי ש-"
"לא!אל תהיה סלט!תהיה הברוקולי הכי טוב שאתה יכול להיות אי פעם!"שמעתי את הצעקה מלמטה,זה היה ליאו.
"שמעתי נכון?" שאלתי.
הוא הנהן. "אני מפחד לרדת למטה"
צחקתי ותקעתי בו מרפק, "נחמד לדעת"
"מי הרשה לך לתקוע בי מרפק?"
"הרשתי לעצמי" ובנימה זו,תם הדיון.
כשירדתי למטה ראיתי את אלזה מבשלת ביחד עם ליאו,הם צחקו ביחד ושרו,מירדנה הייתה בצד,לבושה בשמלה בצבע ירוק,שיער אסוף בקוקו גבוהה,רגלה שעונה על הקיר והיא נעלה את אותן נעליים צבאיות.
"אנחנו מכינים פנקייקים"אמרה אלזה והניפה כף עץ מלאה בתערובת פנקייק,"רוצה?"
הנדתי בראשי לשלילה."אני צריכה לנוח,היה לי יום ארוך".
נשכבתי במיטה,אפילו לא טרחתי להוריד נעליים.
אחרי כמה דקות הרגשתי את השמיכה מעליי וליטוף קטן בשערי,הרמתי את ראשי אבל לא היה שם אף אחד,רק צל מוכר ליד הדלת.
תגובות (2)
זה פרק כול כך מקסים! הכתיבה זורמת מאוד, אולי לפעמים טיפה לא מובנת, אבל זה זורם ומביניפ ממה שוקרה בהמשך. מחכה להמשך!
דמות:
שם:ניקיטה מסליקוב
גיל: 18
מראה:שיער חום עשיר, כמעט ולא טבעי. תמיד מסורק למשעי. עינים בצבע אפור- כחלחל כזה, מזכיר ערפל בבוקר ליד הים. לעיינים שלו יש זווית כזו, שגורמת לו להיראות תמיד פסימי, שלא לדבר על עצוב. הן גדולות ומיימיות. לסתו מרובעת אך עדינה, בלארוסי למופת- לפחות נראה כך.מבנה גופו רזה אך חזק. הוא מחייך הרבה. ידיו ארוכות ואצבעותיו מאוד רזות. אם תראו את רגליו לרגע תחשבו שהוא בת- מכייון שהם כאלו גבוהות וארוכות ורזות. אם תשימו לב, לפעמים, רק לפעמים, אפשר לשים לב בעייניו, למין פסים לבנים\סגולים, שנמשכים מקצה העין לאישון- ברקי הסערה שבתוכו.
אופי: הוא בוגד. הוא בוגד בכול דבר שזז למען מטרה אחרת, שגם בה הוא יבגד אם צריך. הוא פסימי- אבל יכול לזייף אופטימיות לא רע. הוא מתבודד הרבה ומדבר לעצמו. מאוד קל להכעיס אותו- אבל הוא לא יראה את זה, אלא ינסה להבליג עד שיתפוצץ, וזה לא טוב לאך אחד. עד הרגע שבו מטרתו מתחלפת- הוא יעשה הכול בשבילה, ואם הוא באמת אוהב מישהו- הוא יעשה בשבילו הכול. הבעיה היא- שזה לא יקרה.
רקע:הוא נולד בבלארוס, בברויסק. היה לו עוד אח, בשם פאבל. אח הוא מת לאחר שחבורתם פושעים התנפלה על שניהם כאשר חזרו מבית הספר- ניקיטה היה בן 14, ופאבל היה בן 17, וחבורת הפושעים, שהתנפלה עליהם עם רובים מוטענים, טענה שהם חייבים להם משהו. פאבל כמובן התנגד,ף אבל ניקיטה נכנע בקלות, הפושעים הפשיטו אותו, וגנבו לו את הכול. התיג, הבגדים, הכסף- פאבל התנגד התנגד כול כך, שהו אפילו צרח על ניקיטה " חתיכת פחדן ממזרי שכמוך?! איך אתה יכול להיכנע לכול דבר?!" ואלו היו מילותיו האחרונות, כיב אותו רגע ירה בו אחד הפושעים- והוא מת. בבית- כאשר נייקטה חזר כך, הוריו זרקו אותו מהבית- ניקיטה לא היה בנו האמיתי של האב, לכן בקלות מאוד, ברגע שבנו האמיתי מת, יכול היה לזרוק אותו, וניקיטה חיפש בית יתומים שיהיה מוכן לקבל אותו- שם הוא פגש את סופיה מריקובה. יפהייפה וחכמה, שמהר מאוד הפכה אותו לערפד אכזרי וקשוח. היא הייתה גדול הממנו בשלוש שנים, והיא אימנה אותו ואת צבא העפרדים הקטןם שלה באינטרנאט הגדול במינסק- עד שכאשר ניקיטה היה בן 17- מצא אותה מתה במיטתה, מכתב התאבדותה מאוד שולי וחסר ערך ומקומט. הוא ידע שהיא נרצחה, ובאותו היופ הוא ברח.
הוא חשוד בכ20 רצחים מאז שיצא מהינטרנאט. הוא איבד את אהבתו, נזרק מביתו ואיבד את אחיו שכול כך אהב. הוא אומן באכזריות להרוג ולאכול. הכול למען מטרתו- להחזיר ולנקום.
הערות:הוא שולט בסופות, והוא אשף בכול מה שקשור לסכיניפ וחרבות. שונא אקדחים ונשקים חמים בכללי.
~אליה\ן~
נתתי לך דמות בת אנוש והפכת אותה מיד לערפדה , אחלה אתגר ^^
בכול מקרה בלי להתייחס לדמות אהבתי את הסיפור , הכתיבה קצת לא מובנת
אבל מבינים לבסוף מה קורה .
תמשיכי !!