ורד שחור-פרק 28

קילפתי את ציפוי הזהב של המרפסת.
"תסתכלי על הכוכבים" אמר דיימון והצביע למעלה.
הבטתי למעלה,הכוכבים נצצו כמו יהלומים קטנים וזוהרים.
"איך את מגדירה כוכב?" שאל אותי פתאום.
"אממ…כדור נפוח של גז במרחק של אלפי קילומטרים מכאן?"
"לא…אני מתכוון,איך את מגדירה את זה נפשית?"
משכתי בכתפי,"אני לא מגדירה כוכבים כשמשהו נפשי"
"תתארי לך שכל כוכב הוא תקווה,כלומר תקווה קטנה שיכולה לעזור לך בכל דרך אפשרית שיש. היא תקווה שתעזור לך גם ברגעים שבהם התקווה אבודה…כמה שזה מנחם" הוא חייך.
"כן…אבל לא תמיד יש תקווה" אמרתי.
הוא הביט בי,"תמיד יש תקווה אלין,תמיד".
"היית רוצה להשתנות?" שאלתי אותו.
"להשתנות למה?"
"לא יודעת,לשנות כישרון או להיות בן-אדם".
הוא נשם נשימה עמוקה,"כמובן"
"למה?" שאלתי.
"הכוח שלי יכול להשתלט עליי…ואם הוא ישתלט…אני מסוכן אלין.מאוד".
"דיימון…"
"רציתי להביא לך משהו" הוא התחיל לשנות נושא.
"להביא לי משהו?"
הוא הוציא מכיסו שרשרת זהב עם פנינה קטנה בצבע קרם.
"זה יפיפה". אמרתי לו וגלגלתי את הפנינה בידי.
"כן…זה דבר קטן ששמרתי. אמא שלי נתנה לי את זה לפני שנהפכתי לערפד".
"למה היא נתנה לך את זה?"
הוא משך בכתפיו,"היא אמרה שזה ישמור עלי…"
"אתה בטוח שאתה רוצה להביא לי אותה?" שאלתי.
הוא חייך וליטף את לחיי,"אני בטוח".
הוא עזר לי לענוד את השרשרת סביב צווארי והיא נצצה באור הירח.
"את יודעת…אני חושב שהיא אוהבת אותך" הוא אמר לי.
"אתה חושב?"
הוא הנהנן,"אני יודע"
"היי הבאתי לכם משהו" אמרה קרוליין והביאה לנו שתי כוסות יין,"זה עם דם"
שתתי מעט מהיין והנחתי על המרפסת,"תודה"
"אתם לא רוצים לרדת? אתם יודעים…לרקוד והכל? זה יכול להיות נחמד"
דיימון הביט בי במבט שואל והנהנתי לאישור.
ירדנו למטה וכולם רקדו שרו צחקו ואכלו.
"את אלין כוהן?" שאל אחד במבטא הודי כבד.
"כן" חייכתי.
"אני לא מאמין,בביטה! בואי הנה! זאת הגברת אלין כוהן"
צחקתי ודיימון לחש לי,"בהצלחה"
בביטה,אישה קטנה עם שמלה ורודה וצמודה התקרבה אלי,"שלום אני בביטה"
"היי" הנהנתי.
היא לחצה את ידי והסתובבה לרקוד עם הבחור ההודי.
הסתובבתי ואישה עם מעיל תכלת ארוך לחצה את ידי,"אני להיות סבטלנה" אמרה במבטא רוסי.
"היי" באמת שלא הייתי רגילה לכל צומת הלב הזאת,אף על פי שהייתי הילדה הכי מקובלת בתיכון.
"ארקדי! בוא לפה ותכיר את אלין כוהן המכובדת!"
בחור שתוי ונמוך לחץ לי את היד.
"סליחה,ארקדי להיות קצת לא מכובד" אמרה סבטלנה ובעטה בו.
"זה בסדר,באמת"
הסתובבתי לכיוון השני,"אני אוליביה, נעים להכיר אלין כוהן. לכבוד הוא לי"
לחצתי את ידה,"היי" (באמת שלא היה לי משהו אחר להגיד או-קיי?)
מישהו אחר פנה אלי,ילד קטן ונמוך עם לחיים שמנמנות,"היי אני מקס".חייכתי אליו.
"את יכולה לרצוח מישהו?" אמר בזמן שליקק סוכריה ורודה ועגולה.
"אממ…לא?"
"אבל אני רוצה שתירצחי מישהו,בבקשה?"
זה התחיל כבר ממש להעיק עלי.
"היי תראו הנה אלין כוהן!"
"ארקדי! אתה להיות מכובד להגיד שלום"
"ווי,אני סר פטריק.נעים להכיר"
"היי" רק עניתי ולחצתי את ידי האנשים.
"תרצחי מישהו!" שוב הילד צעק.
"היי אני גרנדה"
"אולהלה הנערה לא לחצה את ידך?"
"לחצתי לחצתי,היי" רק עניתי.
"תירצחי מישהו"
"ארקדי!"
"היי את רוצה להכיר את כל שניים עשר הילדים שלי?"
"תחתמי לי על היד"
"תירצחי מישהו"
"די!" צעקתי וכולם השתתקו,"אני…קצת עייפה" אמרתי והלכתי משם.
אמא שלי הרגיעה את כולם,"היא לא רגילה ללחץ הזה אני מצטערת"
ניקיטה עצר אותי,"את צריכה שחרור לחצים?"
הזעפתי את פני וסטרתי לו,"לא עכשיו ניקיטה"
"אלין אני צחקתי", הוא הצמיד את ידו ללחיו.
"אוקיי אני מצטערת אבל-" הוא נישק אותי,דחפתי אותו ממני.
"ניקיטה! מספיק! בבקשה! אני לא אוהבת אותך! מתי תבין את זה?" אמרתי בעצבנות ועקפתי אותו.
התיישבתי על המדרגות מחוץ לאולם ושאפתי אוויר,'איפה את?' שמעתי את דיימון.
אבל הייתי צריכה קצת חופש,קצת אוויר מערפדים.
"היי" אמר מקס.
"היי"
"אני מצטער אם עצבנתי אותך"
"זה בסדר"
"אז את יכולה לרצוח מישהו?"
נשמתי נשימה עמוקה וצעקתי,"לא! מה הבעיה שלך?!"
הוא הביט בי בעיניים רחבות ודמעות זלגו על לחיו השמנמנות.
"אוי…אוי לא,סליחה אני מצטערת"
אבל הוא כבר נכנס לתוך האולם,מיילל.
"אז הנה את" אמר דיימון.
"הנה אני" עניתי.
"הרבה לחץ מה?"
"לא,מה גורם לך לומר את זה?"
"הדמעות של הילד די הסגירו הכל"
נחרתי,"קשה להיות מפורסם".
"כן…אני מסכים"
"בוא נכנס" אמרתי לו ומשכתי בידו.
ניקיטה עמד בצד,ניגשתי אליו.
"ניקיטה…לא התכוונתי להתפרץ עליך והכל…אבל-"
"זה בסדר הייתה לך סיבה טובה" הוא חייך והלך משם לעבר קרוליין.
"הרבה לחץ,את יודעת מה זה אומר?" שאל דיימון.
"מה זה אומר?"
הוא הצביע על המפתחות שהיו בידו ונענע אותן בתנועה סיבובית סביב אצבעו.
חייכתי,"המכונית?"
"אופנוע" תיקן.
"אופנוע?!"
"כן"
"מאיפה השגת אופנוע?"
הוא צחק,"פחות שאלות יותר מעשים".
התקרבנו להארלי שחורה שעמדה שם,הוא התניע את האופנוע וישבתי מאחוריו.
"את מחזיקה?" שאל.
כרכתי את ידיו סביבו,"כן"
וכך טסנו עם ההארלי ואלוהים יודע לאן…