ורד שחור-פרק 26

"מה?איך?" לא הבנתי איך דבר כזה אפשרי.
"הם פשוט נושכים אותם ומזרימים להם מדמם. תהליך זה לוקח די הרבה זמן-אבל הם כנראה מצאו דרך לזרז את התהליך ולכן היצורים בהתהוות מתים די במהרה",הסביר ג'וש.
הנהנתי,"והם קבלו פקודה להפעיל את הכוחות שלהם עלי?"
"אני מניח שכן" אמר ג'וש.
"לא במשמרת שלי" נהם דיימון והסתובב להביט לצדדים.
הרגשתי פתאום קור,קור נורא שהקפיא כל איבר בגוף שלי אבל השמש זרחה והיה יחסית חם.
"ד-דיימון" הנהנתי ואדי קור יצאו מפי.
הבטתי על ידי והן התחילו להיצבע בגוון כחלחל ומטריד.
"מישהו משדר קור" הוא הסתובב להביט על הערפדים והיצורים-אבל כולם נלחמו ולא ראינו מישהו מסתכל עלי ישירות,עד שראינו יצור-ערפד שפוזל לעברי ואדי קור יוצאים מפיו,דיימון צעק וכרת את ראשו.
צנחתי,הקור המקפיא נטש אותי ובמקומו הגיע הזייה- או משהו כזה,הייתי פתאום ביער טרופי ודיימון שכב באחד הערסלים,מחייך חיוך כובש(הוא היה בלי חולצה מוטב לציין) ומשקפיו השחורות על ראשו.
חייכתי והתקרבתי אליו,עד שראיתי את אלנה נשכבת לידו והם התנשקו-דיימון שם לב אלי קם והעיף אותי אחורנית,"דיימון?"
"אלין" הוא חייך חצי חיוך.
אלנה עמדה מאחוריו וגבותיה מורמות מעלה בהתנשאות,"אלין,מה את עושה פה?"
"א-אני-"
"לא סיפרת לה מותק?" היא חיבקה את ידו וחייכה אלי ברשעות.
"שכחתי לספר לה את החדשות כנראה"
אוקיי, מה קורה פה?
"מה מה שכחת לספר לי?"
"אני ואלנה ביחד" הוא נישק את מצחה.
"ביחד?" דמעות חנקו את גרוני,אני לא אבכה. אני לא אבכה.
הוא הסתובב להביט בי ועיניו נהפכו לאדומות,הבטתי באלנה וגם שלה היו אדומות-נוצצות.
זזתי אחורנית,"מה…"
הוא תפס אותי וחייך,"לא חשבת שאני באמת אבגוד בך נכון?"
עיניו האדומות הפנטו אותי,הסכין הייתה ליד גרוני.
"דיימון. אני לא מאמינה…" דמעות זלגו ממני.
"הו אלין. כדאי שתתחילי להאמין ולא לחיות בסרט שאת חיה בו" הוא אמר ורכן לאוזני,"החיים הם סידרה של עינויים ואני לצערך-תמיד אשאר דיימון" הוא שיסף את גרוני בסכין,צרחתי,הרי לא היה לי דבר טוב יותר לעשות.
ואז הכל התפוגג,הזעתי. חזרתי למלחמה וראיתי את דיימון עומד מולי ושריטה עיטרה את לחיו הימנית. הוא לא הזיע פחות ממני.
"מה זה היה?" התנשמתי.
הוא הצביע על בחורה נמוכה שהייתה שכובה על הדשא ודם זרם מראשה,היא הייתה ללא כל ספק מתה.
הוא הקים אותי,"אלין,אלינה. דברי אלי"
אלינה,אף פעם אף אחד לא קרא לי אלינה,הוא המציא לי שם חיבה. בטח חייכתי חיוך מטופש למדי כי הוא גיחך ושאל,"מה החיוך?"
"סתם…אנחנו באמצע מלחמה ו-" קטעתי את עצמי וירדתי מידיו ובכך גרמתי לעצמי ליפול(כי אין יותר מגושמת ממני) "אנחנו במלחמה! לעזאזל"
המשכתי לשדר 'כאב'.
"אלין תפסיקי,את צריכה דם. את לא תוכלי להחזיק מעמד ככה" אמר דיימון.
"אני בסדר גמור,אני מסתדרת פשוט מעולה".
הוא חייך חצי חיוך והרים גבה,"זאת האלין שלי"
שלפתי את הלהב והתחלתי ולהלחם ולכרות ראשים של יוצרים וערפדים-יצורים עם עיניים אדומות.
דיימון נעלם מעיני,סרקתי את האזור לחפש אחריו אבל הוא נעלם בתוך ההמון.
'דיימון?'
לא היה מענה.
'דיימון…?'
עדיין לא היה מענה.
המשכתי להלחם בכל כוחי עד שראיתי את לורה שבכתה,"מה קרה?" שאלתי.
"זה ליאו…אני חושבת-" היא פלטה נחרת בכי.
"מה מה אתו?"
"נלחמתי לצדו ואז יצור תקף אותו מאחור ואני ניסיתי להציל אותו אבל הגעתי מאוחר מידי וג'וש חלש מידי כדי לרפא אותו אז…"
"תראי לי אותו" אמרתי ועקבתי אחריה עד שראיתי את ליאו מוטל על האדמה ואיירון נובח לידו.
"שתה ממני" הושטתי את ידי לג'וש כדי שיהיה לו כוח לרפא את ליאו.
"לא,אני לא יכול לשלוט בשתייה כשאני-"
"שתה!" אמרתי וחתכתי את עצמי,כמו שדיימון פעם עשה לי.
ג'וש רכן לשתות מידי וכשעצם את עיניו הדם זרם במהירות ורוקן אותי לחלוטין.
"ג'וש אני חושבת שזה מספיק…" צנחתי וניסיתי למשוך את ידי,אבל הוא המשיך לשתות.
"ג'וש" אמר דיימון,"מספיק"
אבל הוא המשיך לשתות עד שזה נהיה כואב,צרחתי.
"ג'וש!" צרח דיימון וניסה לנתק אותו ממני.
אלנה באה ומשכה את דיימון לאחור,חייכה אלי חיוך קטן ונישקה את ג'וש,ג'וש התנתק ממני כמעט מיד ועצם את עיניו,כשהיא התנתקה ממנו הוא הביט בי בבהלה.
"אלין…אני מצטער" מלמל ג'וש וסומק עלה על פניו.
"תרפא את ליאו…" נשכבתי על הדשא והתעלפתי באמצע הקרב.